שינוי...

ללא ספק האתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים מולו בתקופה הזו הוא השינוי...

נתבקשתי השבוע פעמיים, לכתוב על הנושא וכששתי בקשות מגיעות באותו שבוע, זה אומר שעוד אנשים רוצים להעלות את זה על סדר היום.

אומרים ששינוי זה הדבר הכי קבוע בחיים שלנו ועם זאת, הוא מביא אתו הרבה דעות קדומות, פחד, וחוסר וודאות, ולרוב, אנחנו מוכנים ליזום אותו רק כשהגענו לאיזושהי נקודה של כאב, ש"מבהירה" לנו שאנחנו חייבים לעשות שינוי.

(זה לא תמיד חייב לבוא משם, אך לרוב זה בא ממקום כזה, כיוון שבקונפליקט בין הרצון לשינוי, לבין הפחד משינוי, לרוב הפחד ינצח).

אחד הדברים שהקורונה הביאה איתה, כשיעור לאנושות, זה השינוי...
מי ש"יתווכח עם המציאות או ינסה לכופף לה את היד", יהיה לו ממש ממש קשה או שלא יוכל לשרוד את זה.
אז קודם כל, למה אנחנו בכלל צריכים שינוי? הרי כולנו יודעים שהרבה יותר נעים ונוח בשגרה שיצרנו לעצמנו, או במה שאנחנו נוהגים לקרוא לו, ולא סתם, אזור הנוחות.
התשובה לזה היא פשוטה, רק שינוי יכול להביא להתפתחות. כאשר אנחנו קופאים על השמרים, שום דבר לא מאתגר אותנו, שום דבר לא גורם לנו לחקור את עצמנו, את מה שקורה סביבנו, להרחיב את הפרספקטיבה שלנו, ולגלות את העולם שקיים מעבר למסלול הרגיל של המחשבות, האמונות, והמעשים שלנו.
השינוי גם נותן לנו להטיל ספק במה שחשבנו, האמנו אתמול, ומאפשר לנו לגלות מחדש טריטוריות שחשבנו שכבר מוכרות לנו.
שינוי מהווה צמיחה והתחדשות, הן לגוף, והן לנפש, וכשאנחנו מתנגדים לשינוי, מעבר לזה שאנחנו סובלים, אנחנו גם יוצרים סוג של קיפאון בחיינו, תקיעות, ומוכנות לוותר על העוצמה שלנו ועל היכולת שלנו ליצור מציאות.

אז אם יש בשינוי כל כך הרבה טוב... (מעבר לזה, שבכל מקרה אין לנו דרך לעצור את השינויים שקורים), למה כל כך קשה לנו לבחור לעשות אותו ויותר מזה, הרבה מאד פעמים, מחכים שמשהו יאלץ אותנו לעשות שינוי, במקום לבחור בו...

והתשובה היא - פחד.
פחד שמקורו באגו.

האגו רוצה להשאיר אותנו באזור המוכר והידוע, הוא רוצה לגרום לנו להרגיש "בטוחים" (גם אם בטוחים שווה תקועים), הוא רוצה לשמור עלינו - שלא ניפגע, ובדרך פוגע בנו בעצמו, באמונה שלנו בעצמנו, בביטחון העצמי שלנו, וכמובן, בהישגים שלנו - אלא אם כן, אנחנו עומדים מולו, מתמודדים עם הפחד, ומוכנים ללכת אחרי הלב, ולעשות את השינויים הנדרשים. (אגב, כל תקופה והצורך שלה בשינוי, זה לא משהו סיסטמתי ודומה אצל כולם).

אז מה נדרש כדי לעשות שינוי?

גמישות
פתיחות מחשבתית
מוכנות (מנטלית, פיזית, רגשית ו... רוחנית)
התמודדות עם חוסר וודאות
לקיחת סיכונים מחושבים
אמונה בעצמנו
חיבור ללב
העזה "לקפוץ למים"

העניין הוא, שגם כשאנחנו כבר מוכנים ו"קופצים" למים, הפחד יגיע, האתגרים יגיעו, והדרך לא תמיד תהיה חלקה... וכל זה כאמור, חלק ממסע ההתפתחות האישית שלנו.
הקורונה הכריחה אותנו לעשות שינויים, ובתקופה הקורונה הזו, הצורך בגמישות והסתגלות לשינוי, מאד בולט.
הקירבה הפכה לריחוק ולשמירה על גבולות, פגישות ולימודים הפכו להיות וירטואליות, דרך זום, או דרך וובינרים, מסעדות היו חייבות להתאים את עצמן ולהתארגן על האפשרות למשלוחים, אחרת ההוצאות ממשיכות, והפרנסה הלכה. אנשים שיצאו לחל"ת ו/או עצמאים קטנים שהעסק שלהם הושבת, היו חייבים להמציא את עצמם מחדש, או להפוך לשכירים, במקצועות נדרשים, לרוב בשכר מינימום, ילדים מרוחקים מחבריהם למשך חודשים, אין לנו חופש בחירה ללכת לאן שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים ועוד... ועוד...

האם ה"מסע" הזה שווה את האתגרים שהוא מביא?

תלוי את מי שואלים.
אני אישית חושבת שכן.

אני יודעת שכמו שלהישאר במקום ולא לעשות שינוי, יש לזה מחיר, גם השינוי עצמו גובה מאתנו מחירים, בעיקר רגשיים ומנטליים, לקבל רעיונות חדשים, להפוך לגמישים יותר בדרך ההסתכלות שלנו ולהתמודד עם התחושות שעולות.

כתבה לי אישה מקסימה על שינוי שעשתה ועל כך שפתאום אנשים שצעירים ממנה בעשרים וחמש שנה ויותר, הפכו למדריכים שלה.
זה שינוי רעיוני לתפישה הרווחת שגיל מעניק לנו ידע וניסיון (שזה כמובן נכון, אך לא תמיד מספיק ב"עולם החדש", אותו ללא ספק הצעירים מבינים יותר).
אני זוכרת, לפני עשר שנים, כשהאחיינית שלי הייתה בת שנתיים, צילמתי אותה במצלמה דיגיטלית, היא ראתה את המצלמה וניסתה להזיז את התמונה עם האצבע. אני "נרעשתי" מזה שהיא עושה לי טביעות אצבע על המסך, עד שקלטתי, שהיא נולדה לדור של טלפונים סלולריים, שהאצבע על המסך, זה הדבר הכי טבעי לה...

בני האדם הם "יצורים" של הרגלים, ואנחנו נמצאים בשינוי מואץ שדורש לא רק לשחרר את ההרגלים הישנים, אלא גם מזהיר אותנו, שלא נתרגל לדברים חדשים, כי בכל יום אנחנו צריכים להתאים את עצמנו מחדש.

מחיר נוסף שלעיתים אנחנו משלמים בתקופת שינוי, הוא בדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו...

כשאנחנו נמצאים בשגרה, אנחנו יודעים מה החוזקות שלנו, מה החולשות שלנו, ולרוב מתמקדים בחוזקות ופחות משקיעים בללמוד ובלהתנסות בדברים חדשים, כשאנחנו בתהליך שינוי, הרבה פעמים אנחנו מרגישים כמו "ילדים בכתה א'", כאילו חזרנו אחורה, וכל הזכויות והידע שנזקפו לזכותנו עד היום, לא רלוונטים ולא עוזרים לנו עכשיו להתגבר על האתגר.

המקום של "לחשוף את חולשותינו", גם אם זה רק בפני עצמנו, הוא לא מקום שקל להיות בו.
ועם זאת... אני חושבת שזה שווה את זה... הסיפוק שבצמיחה האישית, בחקירת טריטוריות חדשות, בהרחבת אזור הנוחות, ובתחושת הגשמה, שווה מבחינתי, את כל האתגרים שעולים לאורך הדרך, ואף יותר מכך, האתגרים שעולים נותנים לנו הזדמנות להכיר את עצמנו טוב יותר, וכזכור, יש לנו רק מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, והבחירה בשינוי עוזרת לנו להעמיק ולשפר מערכת יחסים זו.

אני זוכרת, בתקופה שבה למדתי בארה"ב, עשיתי כל כך הרבה דברים שהם בגדר ה"בלתי ידוע", כל כך הרבה דברים שלא הכרתי, כל כך הרבה דברים שגרמו לי לפחד, לחוסר נוחות, ולהתמודדויות שונות ומשונות, וגם היום, עשר שנים אחרי... אני רואה את זה כתקופה הכי יפה ומשמעותית בחיים שלי... (מה ששם, היה לי יותר קשה לראות, כשהייתי שקועה באתגרים עד צוואר).

אחד האתגרים הגדולים מבחינתי היה כשאיאנלה שלחה אותנו לרחוב, לספר לאנשים את הסיפור שלנו, ולבקש משהו מהאדם שסיפרנו לו, כתמיכה בנו ולהחתים אותו על כך ששמע את הסיפור והוא תומך בנו. היה לנו שעתיים למשימה.
היינו חייבים להביא לפחות 40 חתימות, ומי שהגיע ל - 50, היה מצטיין המשימה.
(ואגב, אצל איאנלה, אין מצב שלא מסיימים משימות).

יצאנו איזה חמישה חברים למרכז קניות גדול, כדי "לצוד" אנשים, ולבצע את המשימה.

אני זוכרת את הרגע שיצאתי מהאוטו, היה בי רצון עז "להיצמד" למישהו, כדי שהוא יפנה לאנשים, ויסלול לי את הדרך למשימה...
ובשנייה שהמחשבה הזו עלתה, הסתובבתי ופניתי לצד השני, כי הבנתי שיש לי הזדמנות עצומה להתפתחות אישית, שלא תהיה לי בדרך אחרת.
חרקתי שיניים, אבל עשיתי את המשימה, והבאתי 50 חתימות.
כשחזרנו לכתה, אחרי שעתיים, הרבה אנשים שיתפו בחוויה שלהם. אני, כמובן, לא התנדבתי לשתף...
ואז, רגע לפני שנגמר ה"גרופ שרינג", איאנלה שאלה אם עוד מישהו רוצה לשתף... ואז אחת המורות (כרמן), קפצה ואמרה שהיא רוצה דווקא לשמוע מה לי יש לספר...
(אצלנו בכתה היה אסור לשבת פעמיים ביום באותו מקום. אחד הסיפורים שלי היה - והוא אמיתי לגמרי - שאני חייבת לשבת במקום שישבתי, או מקסימום כיסא ליד, כי אני חייבת להיות קרובה ולקרוא את השפתיים שלהם, כי גם ככה קשה לי עם אנגלית).
כשעליתי לבמה, השאלה הראשונה של איאנלה היתה כמה חתימות הבאתי וכשהיא שמעה 50, היא שאלה אם פגשתי רק ישראלים...
ברגע זה היא הודיעה לכולם, שלא יקשיבו יותר לסיפור שלי על הקושי עם האנגלית...
אז כן, היה מאד, מאד, מאד קשה ומאתגר... האם זה היה שווה? כמובן...

אין מחיר שיכול להשתוות למה שקיבלתי בשיעור הזה.

לסיכום, אני רוצה לגעת בכמה דברים:

1. התקופה הזו כופה עלינו שינויים, ומאלצת אותנו להיות גמישים. אפשר להתבאס על זה, או אפשר לקבל את זה בברכה, ולראות איך אנחנו צומחים מזה ומגלים את העוצמה שבתוכנו.

2. הכל קורה לטובה, גם הקורונה - הקורונה הגיעה לא סתם, וכדאי להסתכל על המתנות שהיא נתנה לנו על הדרך... (זה לא אומר שהיא לא גבתה גם מחירים, היא בהחלט גבתה, גובה, ועוד תמשיך כנראה לגבות, אך עם זאת, היא הביאה לכל אחד ואחת מאתנו, גם מתנות.

3. תמיד עדיף לבחור בשינוי, מאשר להיאלץ לעשות אותו.

אם הגענו למצב שאנחנו נאלצים לעשות שינוי, כנראה שכבר הגענו לנקודה מאד כואבת, ואפשר לעשות את הדברים גם בלי להגיע לשם.

4. בדקו בדו"ח רווח והפסד של החיים, מה לקח ומה נתן לכם השינוי...

מזמינה אותך לשתף אותי איפה הפוסט הזה פוגש אותך.

נשתמע בקרוב,

יעל

נ.ב.

כשאני הסכמתי לוותר על אזור הנוחות שלי, וזה לא היה קל, אך ברגע שבחרתי ללמוד אצל איאנלה זה משהו שהלך עם זה בילט אין, הרווחתי את החופש הכי גדול שהיה לי בחיים...
המוכנות להיות כל הזמן בשינוי, היא הזדמנות לשחייה בזרם החיים. כאשר אנחנו מתנגדים לדברים, אנחנו בעצם מבקשים "לשחות נגד הזרם", ואז האנרגיה שאנחנו מבזבזים, המאמץ שאנחנו משקיעים, והתסכול שאנחנו חווים, כובלים אותנו לדברים שכבר לא כל כך מתאימים לנו, ומונעים מאתנו חופש אמיתי...

להזמנת ספר הדגל - המדריך לאהבה עצמית - לחצו כאן!