בחרתי לקרוא לפוסט שלי "באה מאהבה", כי זה ממחיש הכי טוב את הגישה שסיגלתי לעצמי, במסע המאתגר של מעבר לתזונה בריאה - להתמקד באהבה עצמית, בבריאות ובאיזון. אך לפני הכל... אני חייבת לציין שאני אוהבת אוכל טוב, טעים, מתובל, גורמה וגם... ג'אנק פוד...
מעולם לא הבנתי את האנשים שהולכים למסעדה ומזמינים סלט... סלט? נו באמת... את זה אפשר להכין בקלות בבית, ומה כבר יכול להיות מיוחד בסלט בבית קפה או במסעדה?
לי זה נראה ממש בזבוז... בזבוז שלח חוויה, של כסף, של התענגות על דברים שאני לא מכינה לבד...
אני חייבת להודות, שפירות וירקות זה החוליה החלשה שלי. סלטים עוד הייתי אוכלת מידי פעם, אבל פירות... ממש נדיר. לפני מספר חודשים, התחלתי להרגיש רע. לא היה לי כוח, חיוניות, ומדויק יהיה להגיד שבקושי נשמתי. לדעת הרפואה, הייתי בסדר גמור, אך מצבי התדרדר עד שהצד השמאלי של הגוף שלי בקושי תפקד וסבלתי מכאבים עזים. יש לי מזל שיש לי "מלאך שומר", שיודע לאבחן דרך כפות הרגליים, מה באמת קורה בגוף.
הלכתי אליו. מסתבר, שלא האוכל (הטוב והטעים) שאכלתי גרם לבעיות, אלא חוסר תפקוד של בלוטת המגן, שגרם לשרשרת של התרחשויות. אך כדי "לסדר" את העניין, היה עלי להיכנס למשטר של תזונה מיוחדת. זה התחיל בכמעט שבועיים של רק נוזלים (כן, מיצי ירקות ופירות טריים בלבד), המשיך באוכל לא מתובל, לא מטוגן, עם מיליון מגבלות (עוף פעם בשבוע, ביצה קשה פעמיים בשבוע - בלי מלח, וכו')... זה היה (ועדיין) מאתגר מאד, הן פיזית והן נפשית... אמנם השיפור היה מטאורי... ממש כבר ביום השני, הכאבים פחתו (ובהדרגה יותר ויותר), האנרגיה והחיוניות חזרו, יכולת התפקוד חזרה ועוד... אך הפיתויים שהעולם מציע, דברי החלב שאני כל כך אוהבת, ביצה עין, שוקו, וארוחות צהריים טובות... היו קשים מנשוא. הדבר היחיד, בנוסף לשיפור, שהחזיק אותי על המסלול (ועדיין מחזיק כבר 56 ימים), זה ההזדמנות ללמוד אהבה עצמית ברובד עמוק יותר. ההזדמנות לשים את הצרכים שלי ולא את הרצונות שלי במקום הראשון, את הבריאות, החיוניות, הרצון להיות במיטבי והתשוקה לצמוח מן האתגר...
כל אלה, הזכירו לי את הכוח הפנימי שלי, שחזק יותר מהאגו ומהפיתויים שהוא לא רוצה לעמוד בהם. הבחירה של לטפח את הבית של הנשמה שלי, את ה"כלי" שאמור לשרת אותי עוד שנים רבות, על פני הנאה של רגע, החזירה אותי לנחישות, לדבקות במטרה ולידיעה שאני יכולה לסמוך על עצמי. העבודה המאסיבית על התודעה, הנפש, הרגשות הם סוג של אימון עצמי שאמשיך לעשות, עד להשגת המטרה. העולם הזה נועד כדי לתת לנו אפשרות ללמוד על עצמנו, על הכוח והעוצמה שלנו ועל היכולת להיות הבוראים והיוצרים של חיינו... והבסיס לכל אלה, קשור לאהבה עצמית - לדרך בה אנחנו רואים, חווים, ומקבלים את עצמנו.
הקושי עוזר לנו להכיר יותר בפוטנציאל שלנו וללמוד מי אנחנו בצורה מעמיקה ומכאן, גם לפתח אהבה עצמית ברבדים עמוקים יותר, רבדים שעוזרים לנו לשחרר הרבה הרגלים, אמונות ומחשבות שלא משרתות, מקדמות, או תומכות בנו ובמטרות שהצבנו לעצמנו. זה לא אומר שכשאוכל, לא אחזור לאכול אוכל טוב (ורע:)) שאני אוהבת. אבל זה אומר, שאשמור על עצמי יותר ואדאג לאזן בין הדברים.
אין ספק, שאת מיץ הירקות על הבוקר, אמשיך לשתות כנראה עד סוף חיי... (התרומה שלו לחיי, כל כך יקרת ערך, שלא ניתנת למדידה), אקפיד על יותר ירקות בתפריט ואתחיל להכניס פירות... אך במקביל אתענג על הדברים שאני אוהבת... שהם אוכל לנשמה... מזכירה לך לשמור על איזון בחייך, כי אם לא כך, היקום כבר ידאג ללמד אותך את השיעור... :) והכי חשוב, לא לשכוח, לאהוב את עצמך!!!