התורה רומזת על חשיבות האהבה העצמית
"ואהבת לרעך כמוך" - ויקרא י"ט 18 בחרתי לפתוח את הבלוג שלי דווקא בפסוק הזה מהתנ"ך, שהגדיל ר' עקיבא ואמר שזו בעצם כל התורה, "על רגל אחת".
רובנו מכירים את המשפט הזה, שמענו אותו לא פעם, לאורך החיים שלנו ובכל זאת, רק מעטים מאיתנו מבינים לעומק את המשמעות שלו.
אם ר' עקיבא ייחס את אהבה שלנו כלפי עצמנו, כמסר החשוב של התורה כולה, אולי כדאי שגם אנחנו נעצור לרגע, ננסה לפרוט את זה למשמעות ולהבין את החשיבות הרבה שיש למצווה זו. "ואהבת לרעך כמוך", בעצם שם את הדגש על כך, שחשוב שנאהב את רעינו, אך שהאהבה שלנו לאחרים, תהיה ביחס ישר לאהבה שיש לנו לעצמנו - לא יותר, ולא פחות. למה התורה בכלל מדברת על אהבה עצמית, זה לא ברור מאליו שנאהב את עצמנו? לצערי הרב לא.
זה אולי ברור לנו כילדים קטנים, אך עם הזמן, הסביבה שבה אנחנו גדלים, מלמדת אותנו להקטין את עצמנו, לשים את האחר במרכז, לוותר לעצמנו ועל עצמנו ובעצם לתפוש את המושג אהבה עצמית כאנוכיות ואגואיזם ואף אחד מאיתנו לא רוצה להיות אנוכי או אגואיסט. למה הסביבה "עושה" לנו את זה? הסביבה שבה אנו גדלים, מעצבת אותנו כ"חומר ביד היוצר".
ההורים שלנו מלמדים אותנו את מה שהם יודעים. מה שהם למדו מההורים שלהם ומה שנוצר ב"נוף הפנימי" שלהם כתוצאה מהאמונות, המחשבות וניסיון החיים שצברו.
הרבה פעמים אם תשאלו אדם מסוים, למה הוא עושה משהו בצורה מסוימת, הוא לא ידע לענות. הוא פשוט עשה מה שלמד ומעולם לא עצר לשאול, האם יש דרך אחרת, יותר קלה, יותר אפקטיבית, יותר נוחה, זולה וכד'...
הסביבה שלנו נתנה לנו את המיטב שיכלה, בהתאם לנסיבות שלה, לידע ולאמונה שלה, אך זה לא אומר שזה הנכון והטוב ביותר עבורנו. (וכאן, כאנשים מבוגרים, נכנס לחיים שלנו אלמנט הבחירה. אם יש דברים בחיים שלא מתאימים יותר למי שאת/ה רוצה להיות, לאמונות או למטרות שלך, בכל רגע נתון, אפשר לבחור מחדש). בנוסף, כשאני מדברת על סביבה, אני לא מדברת רק על המשפחה הגרעינית, אלא הרבה מעבר לכך.
אני כוללת את המשפחה המורחבת, הגנים, בתי הספר, חוגים, חברים, צבא, מדינה ובכלל... כל ילד ישראלי "יונק" מגיל אפס את המסלול שמצפה לו: בגיל 18 הוא אמור להתגייס, אחר כך לטייל, ללמוד, למצוא מקום עבודה מסודר, להתחתן וכו'... אני לא שופטת אם זה טוב רע, אלא מתייחסת לזה כאל מצב נתון.
הסביבה בה אנחנו גדלים, משפיעה עלינו רבות, בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם לאו.
אז בואו נלך קצת אחורה... כשהיינו קטנים, היינו מרכז העולם הן של עצמנו והן של הסובבים אותנו. ראינו את העולם דרך הצרכים שלנו, ברגע שהצרכים שלנו מולאו (פיזיים, רגשיים, מנטליים), חשנו ביטחון והיינו מרוצים וחייכניים. הסביבה דאגה למלא את הצרכים שלנו, ואנחנו החזרנו לה בחיוכים ובאהבה... עד כאן, כולם היו מרוצים. בהמשך, עברנו מה שדון מיגל רואיס מכנה בספרו "ארבע ההסכמות", תהליך אילוף.
חינכו אותנו, לימדו אותנו מה טוב ומה רע, אמרו לנו מה לעשות, דאגו לנו, לעיתים "עטפו" אותנו בצמר גפן, שמרו עלינו מלהתנסות - כדי שלא נתאכזב וציפו שנתנהג יפה, (על פי קודים שהחברה הגדירה), נהיה ילדים "טובים"(ונתעלם מהרגשות שלנו, ומהרצונות שלנו, שיכולים "לאיים" על הסביבה) ובעיקר, נענה על הציפיות של האחרים. תהליך האילוף לא תמיד עבד. בתקופות מסוימות רצינו למרוד, להשמיע קול, אך זה כבר לא היה באמת הקול האמיתי שלנו, אלא הקול המתנגד לשליטה של אחרים בנו. התוצאה. הרבה מאתנו למדו שהכי נכון ובטוח, זה להתרחק מעצמנו. להתרחק מעצמנו משמעותו, לשים את הצרכים והרצונות של האחרים, כחשובים משלנו. לענות על ציפיות של אחרים, להיות מאופקים ולא לבטא את הרגשות, הרצונות והתשוקה שלנו לעשות דברים, להיות ספקניים כלפי עצמנו, לוותר על העוצמה שלנו, לפחד ולתת לפחד לנהל אותנו ועוד... אם נחזור אחורה, פתחתי את הבלוג במשפט - "ואהבת לרעך כמוך". כדי לאהוב את האחר, אנחנו חייבים קודם כל, ללמוד לאהוב את עצמנו.
מסתבר... שכדי להגיע למצב של אהבה עצמית, עלינו לעשות הרבה עבודה, שתחבר אותנו שוב למהות שלנו, למהות האלוהית שבתוכנו, למהות שיוצרת, שבוראת מציאות, זו שיודעת שאנחנו ישויות רוחניות החיות בעולם פיזי ומתנסות במגוון אינסופי של חוויות מאתגרות, שמטרתן לתת לנו הזדמנות להתעלות ולהתחבר למימד הרוחני שלנו. אז מה הקשר בין אהבה עצמית לאהבת רעי? התורה השכילה לקשור את אהבת עצמנו לאהבתנו את הזולת.
אני אישית מאמינה בכל ליבי, שיש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של
מערכת יחסים זו.
מכאן, שבעצם כל אדם שנמצא בחיי, משקף משהו בתוכי, שכנראה עדיין אני צריכה לעבוד עליו, לצורך ההתפתחות האישית שלי. (וכמובן, האנשים שנמצאים בחיינו והכי קשה לנו איתם, הם המורים הכי טובים שיעזרו לנו ללמוד את מה שעלינו ללמוד).
בנוסף, אני מאמינה שאנחנו לא יכולים באמת לאהוב את האחר, אם אין לנו אהבה כלפי עצמנו.
אנשים שלא אוהבים את עצמם, נמצאים רוב הזמן במצב של בחינת האחר. של צורך להוכיח לעצמם שהם אהובים. העניין הוא, שבדרך כלל, האחרים נכשלים בבחינה, כיוון שהציפיות שלנו מאיתם, הן לא ראליות ולכן, הם לא יכולים לעמוד בהם לאורך זמן. יותר מזה, גם כשהם עומדים בציפיות, אנחנו נדאג ליצור ציפיות גבוהות יותר ו"להכשיל" אותם, כדי להזין את ההתנייה שלנו - להתאכזב, וכדי להיות "צודקים" באמונה שאנחנו לא מספיק אהובים/טובים/ראויים וכד'.
אם אהבה עצמית היא לא חלק ממנעד הרגשות שקיים בתוכנו, לא נוכל לזהות גם אהבה של אחרים כלפינו.
אני אתן דוגמא לאיך זה עובד:
נניח שאני פותרת תשבץ "תפזורת". בצד רשומות, או לא רשומות המילים שאני צריכה למצוא בתפזורת.
תמיד "יקפצו" לי לעיניים, קודם כל, המילים שאני מכירה. המילים שאני לא מכירה, גם אם הן כתובות בצד, לא קיימות בתודעה שלי ולכן, יהיה לי קל לדלג עליהן.
אני פשוט לא אזהה אותן.
כך זה גם עם אהבה עצמית. אם קשה לאדם לאהוב את עצמו, זה לא משנה כמה אהבה הסביבה תרעיף עליו, הוא לא יצליח לזהות את זה.
ראיתי אתמול סרט בטלויזיה על מישהי מפורסמת. היא סיפרה על ההצלחה שלה, אחרי הזכייה בתוכנית ריאלטי, אך במקביל היא דיברה על הקושי שלה להכיל את זה וסיכמה את הדברים עם משהו כמו: אולי בסוף אני אוהב את עצמי, אראה את הטוב שבי ואאמין שאני מספיק טובה.
כאשר הנוף הפנימי שלנו הוא חוסר אמונה בעצמנו, הצרות והאתגרים שחווינו, התוויות שקיבלנו מאחרים, הכשלונות, הספקות והפחדים...
זה לא משנה כמה הסביבה תגיד לנו שאנחנו נהדרים... אנחנו לא נאמין ונמשיך ליצור חוויות חיים המתאימות לאמונות, למחשבות ולתחושות שיש לנו לגבי עצמנו. לסיכום: כדי לאהוב את האחר, אנחנו חייבים ללמוד לאהוב את עצמנו.
אנחנו לא יכולים לחלוק את מה שאין לנו. זה נורא ברור לנו ברמה הפיזית, שאם אין לי כסף, אני לא יכולה לתת לך הלוואה, אך הרבה פחות ברור ברמה הרוחנית, שאם אין בי אהבה כלפי עצמי, אין בי גם אהבה אמיתית כלפי הזולת.
כאשר אנחנו לא אוהבים את עצמנו, אנחנו יוצרים הרבה כעס, תסכול, פחד ורגשות שליליים נוספים בחיינו.
כאשר אנחנו לא אוהבים את עצמנו, אנחנו עוטים הרבה מסכות ובעצם מנהלים מערכות יחסים לא אמיתיות עם האחרים. (אנחנו פוחדים להגיד מה אנחנו רוצים, מרגישים, אנחנו דואגים לרצות את האחר, גם אם זה מאד על חשבוננו, אנחנו לא יודעים להגיד לא, לשים גבולות, מתפשרים על הערכים שלנו ועוד...).
אנחנו נוטים להאשים אחרים, במקום לקחת אחריות מלאה על החיים שלנו. אהבה עצמית היא צורך ובמקביל גם החובה שלנו כלפי עצמנו וכלפי האחרים בחיינו.