השבוע קראתי סיפור מדהים, שאני רוצה לשתף אותך בו... אבל מעבר לסיפור המדהים, הערך של השיעור שהוא מביא איתו, זה מה שחשוב באמת.
המשפט הזה "צריך מישהו אחד שיאמין בך" ידוע ומוכר, אך המשמעות שלו פחות מקבלת תשומת לב ובחיים עוד פחות אנשים זוכים לכך שמישהו באמת יאמין בהם, ייתן להם יד (גב, תמיכה מאסיבית ומנטורינג) ויעזור להם לשנות את חייהם.
האמת, כולנו היינו צריכים לשמוע בשלב כזה או אחר בחיים שמישהו מאמין בנו.
לפעמים שמענו את זה ממישהו שבאמת התכוון לכך, לפעמים שמענו את זה כלאחר יד: "אני סומך עליך, את תסתתדרי"... וברוב הזמן, בכלל לא שמענו את זה וזה לא היה ברפרטואר האמונות והידיעה שלנו, שמישהו מאמין בנו.
אני זוכרת שהחלטתי לנסוע ללמוד בארה"ב וידעתי שזה ידרוש ממני לחלק את החודש בין ישראל לארה"ב, במשך שנתיים, הבוס שהיה לי (במקביל להיותי מאמנת, עבדתי גם כשכירה לפני הנסיעה) אמר לי: "את לא תחזיקי מעמד. אחרי שלוש טיסות, את תחזרי על ארבע"...
במקרה שלי, לא רק שלא חזרתי על ארבע, חזרתי בסיום הלימודים ועם תעודת הצטיינות, ולא פספסתי אפילו נסיעה אחת במהלך השנתיים. אבל... זה לא ברור מאליו.
לעיתים אנשים אומרים לנו דברים, וכשלנו יש ספק בעצמנו, הדברים חודרים ויכולים לשנות לחלוטין את התמונה. כאשר יש לנו ספק בעצמנו ואנשים שחשובים לנו מטילים בנו ספק, הספקות מתעצמים ומהדהדים ויכולים לגרום לנו להרים ידיים, לתת לפחדים להשתלט, "לשבת על הגדר", לספר לעצמנו שאולי אנחנו לא ראויים, או שהחלומות שלנו בלתי ראויים, או בלתי אפשריים להגשמה וכו'...
לפני הרבה שנים היתה לי מתאמנת בת 70 פלוס.
היא עשתה עבודה נפלאה... אך מה שהדהים אותי, שלמרות גילה, למרות הדרך שעברה בחיים, למרות העבודה שעשתה, היא זכרה במדויק משפטים שלמים שאמא שלה אמרה לה, שעדיין הציפו את התודעה שלה והשפיעו על חייה.
(אגב, אני בטוחה שלכולנו יש בתודעה מילים ומשפטים שאמרו לנו, שעדיין משפיעים עלינו - לטוב ולרע), לכן כל כך חשוב למצוא את האדם הזה, שיאמין בנו, זה שישאיר לנו בתודעה משפטים שיעזרו לנו להאמין בעצמנו.
אז נחזור לסיפור ששמעתי:
הדובר על ילד בן שבע, ממישגן אילינו, שהתחיל ללמוד בבית הספר היסודי.
יום אחד, כמה חודשים אחרי תחילת הלימודים, נשלח הילד מבית הספר הביתה בבושת פנים, בכעס על כך שהוא שואל יותר מדי שאלות ומצויד במכתב לאמא שלו.
הילד הגיע הביתה ואמר לאמו שיש לה מכתב מהמורה ושנאמר לו שרק היא אמורה לקרוא אותו.
האם פתחה את המכתב וקראה בהתרגשות:
"הבן שלך גאון. בית הספר הזה קטן מדי בשבילו ואין בו מורים מספיק טובים שיכולים ללמד אותו. אנא למדי אותו בעצמך".
ואכן, מאותו יום, האם שהיתה מורה בעצמה דאגה ללמד אותו בבית.
לילד קראו תומס אלווה אדיסון!
האיש שעל שמו רשומים 1093 פטנטים בכל העולם.
שנים מאוחר יותר, כשאימו של אדיסון נפטרה הוא מצא בין הדברים את המכתב המקופל שקיבל באותו יום מהמורה.
הוא פתח את המכתב וקרא מה באמת נכתב: "הילד שלך מפגר מבחינה שכלית. לא נוכל לאפשר לו להגיע יותר לבית הספר. הוא מושעה".
לימים כתב אדיסון עצמו: "תומס א. אדיסון היה ילד מפגר מבחינה שכלית שאמו הפכה אותו לגאון המאה".
זה הכוח של מילה, זה הכוח של מורה, זה הכוח של הורה.
כולם צריכים חיזוקים. כשאנחנו ילדים, זה קריטי להתפתחות שלנו. כשאנחנו מבוגרים, אם אנחנו עושים עבודת התפתחות אישית, אנחנו מפתחים עמוד שדרה פנימי, וכבר לא תלויים בזה.
זה עדיין נעים, אך זה לא קריטי להתפתחות שלנו, כמו בגילאים הצעירים.
כבוגרים, יש לנו יכולת לבחור את הסביבה שלנו, להגדיר את הגבולות שלנו, לפתח ולטפח את הביטחון העצמי ולבחור סביבנו אנשים בתדר דומה, אנשים מעצימים, שסומכים עלינו, שרואים אותנו, שגם אם הם לא מסכימים לדרך בה אנחנו פועלים, הם מהווים גב עבורנו ומוכנים לתמוך בנו.
אמו של תומס אדיסון השכילה לעשות זאת עם בנה.
לכל אחד מאיתנו יש אחריות לעשות זאת עם עצמו, ומתוך נתינה והבנה שכולנו אחד, גם הסביבה שלנו.
נשתמע בקרוב,
יעל
יכול לעניין אותך:
שומרים על תדר גבוה - תכנית של 21 ימים להעלאת התדר