ואו... כבר דיברתי כל כך הרבה על הנושא של ציפיות... הן ב"מדריך לאהבה עצמית", והן בדיסק "בדרך של אהבה", ואולי, אני לא ממש זוכרת, גם בספר "מי האויב הכי גדול שלך, ואיך אפשר להתיידד איתו", שעוסק במערכת היחסים שאנחנו מנהלים עם האגו וציפיות, הן ממש תוצר של אגו...
אך אני שוב חוזרת לנושא הזה... בגלל (או בזכות) כל האנשים שעדיין מחזיקים בציפיות, בלי להבין כמה סבל הם גורמים לעצמם בכך...
אז קודם כל, למען הסר ספק, אני חייבת לומר לכל האנשים שנמצאים במעגל "ציפייה - אכזבה", אני מבינה אתכם... אני מבינה אתכם אפילו מעבר למה שאתם יכולים לדמיין... לא רק שהייתי שם, הייתי גם מגדירה את עצמי כ"מלכת הציפיות".
אז, לא זיהיתי שאני "מלכת הציפיות" וחשבתי שמה שאני "דורשת" זה את המינימום המתבקש... אבל אחרי כל כך הרבה אכזבות שנחלתי, וכל כך הרבה סבל שנגרם לי כתוצאה מזה, הבנתי שהמפתח נמצא אצלי... הסבל לא נגרם לי על ידי אחרים, אלא על ידי הציפיות שלי, וככל שהעמקתי בנושא הבנתי גם שהציפיות שלי הן הפורמט הכי אכזרי של חבלה עצמית. לא רק שהן מחבלות במערכות היחסים שלי עם אחרים, הן מחבלות בעיקר במערכת היחסים שאני מנהלת עם עצמי. הן פוגעות בהערכה העצמית שלי, הן יוצרות הרבה דרמה מיותרת בחיי, והן גורמות לי לא להיות מרוצה... הן בעצם יוצרות מעגל של חוסר סיפוק, כעס, תסכול, קורבנות ותחושה של "אף פעם זה לא מספיק"...
למזלי, אחת התכונות הבולטות שלי היא נחישות וברגע שהבנתי את כל אלה, הייתי נחושה למזער את רמת הציפיות שהייתה לי עד למינימום, שלא באמת משפיע על חיי יותר.
אז לפני שאני אספר מה עשיתי, אני רוצה לדבר עוד קצת על ציפיות, שזה יהיה ממש ברור, שאנחנו עושים את זה לעצמנו, ועד כמה אנחנו לא הוגנים במערכות היחסים שלנו, כאשר יש לנו ציפיות.
בשבוע שעבר, ניהלתי שיחה עם אישה מקסימה. היא שאלה אותי משהו לגבי מערכות יחסים, והיה ברור לי שהיא מחזיקה בהרבה ציפיות... אך אני אוהבת לבדוק את הדברים ולא לקבוע עובדה, ולכן שאלתי אם יש לה ציפיות במערכת היחסים הזו... התשובה הייתה כן והשאלה המתבקשת הבאה הייתה... "ומה את חווה יותר, סיפוק או אכזבות"? כל המצפים ודאי יודעים את התשובה... כמובן, אכזבות.
כאשר יש לנו ציפיות מאחרים, אנחנו בעצם, בלי מילים, אומרים להם שאנחנו לא סומכים עליהם, שאנחנו יודעים יותר טוב, שהדעה שלהם לא חשובה לנו, ש"יש כללים להתנהג" והכללים הם בעצם, מה שאנחנו קובעים.
כאשר אנחנו מצפים מאחרים, אנחנו יוצרים מערכות יחסים לא שוויוניות בהן אחד הוא ערכי ויודע מה צריך לעשות, והשני, לא ולכן צריך "להגיד לו"...
כאשר אנחנו מצפים מאחרים, אנחנו יוצרים מערכות יחסים לא אותנטיות, שמבוססות על "פחד" ורצון לרצות את האחר. בדרך הזו, זו רק שאלה של זמן, עד שהצד השני מרגיש רחוק מעצמו, מתוסכל, כועס, ו"הולך על ביצים"... ומכיוון, שגם לרוב אנחנו ממילא מתאכזבים, גם אנחנו מתרחקים מעצמנו, מקצינים את ההתנהגות שלנו, מתוסכלים, כועסים, ומרגישים קורבנות של מצבים ואנשים אחרים, מרגישים לא ראויים ומטפחים הערכה עצמית נמוכה, חוויה מתמשכת של אכזבה, תסכול, וכעס...
לא חשבתם על זה ככה. הא?
אגב, זה לא משנה מי עומד מולכם, הורים, אחים, ילדים, חברים, קולגות או כל אדם אחר... ברגע שיש לכם ציפיות מהם, אתם אלה שפוגעים בעצמכם (ובהם) ולא הם.... אתם אלה שלוקחים את החופש ממערכת היחסים, ולא מאפשרים לאף אחד מהצדדים להיות מי שהוא...
אין חוזה כתוב שאומר שבגלל שאתם רוצים משהו, מישהו צריך למלא את מבוקשכם, כמו שאין חוזה הפוך שדורש מכם לרצות מישהו אחר.
לרוב, כשאני מדברת עם אנשים על הציפיות שלהם, הם אומרים לי שאני לא מבינה, ושאי אפשר לא לצפות, וכפי שאמרתי, אני יותר ממבינה, הייתי שם כ"מלכה" ואני יודעת, שאין דבר כזה אי אפשר. ומי שמרגיש שהוא לא יכול, כדאי שיבחן טוב טוב את הרווחים שיש לו בלהחזיק בציפיות (להסיר מעצמו אחריות, להאשים אחרים, להחזיק בעמדת הקורבן, לחכות שאחרים יבינו אותו, ידאגו, ייקחו אחריות על הרגשות שלו וכו')...
אז מה עושים???
1. כמו בכל שינוי, דבר ראשון צריך להחליט שמוכנים לוותר על כל הרווחים המזויפים שציינתי, ולהתחייב לעצמך להנמיך את הציפיות. לכבד מספיק הן את עצמך והן את האחר, בחופש הבחירה, בחופש הביטוי, ובחופש להיות אותנטי.
2. הדבר השני, שבוב פרוקטור מ"הסוד" מדבר עליו המון, הוא שינון.
מי שרואה את האוטו שלי, יש בו מלא דיסקים, שלי ושל אחרים, שאני מקשיבה להם בכל נסיעה, כדי להרגיל את המוח שלי להטמיע את התוכן שאני רוצה שיהיה בו. זמן נסיעה הוא בדרך כלל זמן מבוזבז, או שהוא זמן שאנשים "מנצלים" אותו כדי להקשיב לחדשות, או לשוחח בטלפון. עשו הרגל להקשיב בזמן הנסיעה לתכנים מעצימים (אגב, גם מי שנוסע בתחבורה ציבורית, יכול להוריד לנייד קבצים של MP4 ולנצל את הזמן להעצמה אישית).
זו בדיוק היתה המחשבה מאחורי הדיסק "בדרך של אהבה", לנצל את זמן הנסיעה שלי ושל אחרים, לתוכן מעצים.
3. הדבר השלישי הוא להתאמן לעשות לא את מה שנוח, אלא את מה שיקדם אותי לקראת המטרה. אם המטרה שלי היא להרגיש טוב, ברור לי שאני חייבת להיות מוכנה לוותר על הציפיות שיש לי, כיוון שציפיות, גורמות לי רוב הזמן להרגיש מאוכזבת.
4. לפעול מתוך מודעות. בכל פעם ששמת לב שיש לך איזושהי ציפייה ממישהו (גם אם זה מעצמך), פשוט "לחזור למסלול". לא דיברתי כאן על ציפיות מעצמנו, אך גם הן פורמט של חבלה עצמית. הרעיון הוא פחות לצפות מעצמך, ותמיד לעשות כמיטב יכולתך. ברגע שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אין לנו סיבה להיות מאוכזבים, כי אנחנו יודעים שעשינו את הכי טוב שיכולנו, בכל רגע נתון, במסגרת הנסיבות שהיינו בהן.
5. לתרגל. לתרגל. לתרגל....
6. גם קצת צניעות לא תזיק... אנחנו לא הכי יודעים, ולא הכי צודקים, ולא הכי ערכיים, ולא מבינים הכל, ולכן, המחשבה שאנחנו יכולים ללמד את האחר איך להתנהג, מוצאה מן האגו, וזה לא ראוי, לא הגיוני, ולא אמיתי, לנהל את מערכות היחסים שלנו, בהתבסס על האגו (אותו מנגנון שמונע מפחד, שזקוק לשליטה, ושרוצה להשאיר אותנו "קטנים").
אז, מקווה שקצת עזרתי, וכל מי שמחזיק עדיין בציפיות, ושומר עליהן מתוך הצורך "להיות צודק", להיות "בשליטה", או להרגיש עוצמתי... רואה עכשיו את התמונה הגדולה של מה ציפיות עושות לנו ולאחרים...
כמו תמיד, אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות במה הרגשת, חשבת, חווית, או נזכרת בעקבות הפוסט שלי.
כאן בשבילך,
יעל.