אני רוצה לשתף אותך בחוויה מרגשת שעברתי אתמול.
היום יום השואה. יום שאני מחוברת אליו מאד וכשלמדתי הוראה, העבודה המרכזית שלי היתה על לנה קיכלר זילברמן, שהצילה עשרות ילדים ותיעדה את הסיפור שלה בספר "מאה ילדים שלי".
כבר שנים אני חושבת על כך שדור השואה עוזב אט אט את העולם וגם הילדים ואפילו הנכדים של ניצולי השואה מתבגרים ומה יהיה בהמשך???חייבים לשמר את הזיכרון הזה...אני זוכרת בתור ילדה טקסי בית הספר ביום הזה היו מאוסים ולא באמת חיברו אותנו באופן רגשי לידע ולמשמעות של השואה בהיסטוריה של העולם, לאומץ, לכאב ולפחד שחוו האנשים רק מעצם היותם יהודים, ולעוצמה שנדרשה להם, הן כדי לחיות והן כדי למות ולחסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם למען הצדק והערכים שהנחו אותם, להציל יהודים - אנשים חפים מפשע.
אתמול, בזכות יזמת מדהימה באור יהודה, חווינו אני ועוד מאות אנשים ערב מרגש לציון השואה.
זה התחיל בטקס קצר ושני סיפורים אישיים, המשיך בשיר של יהודה פוליקר שלווה בריקוד והכניס לאווירה והסתיים בהצגה בשם "ההבטחה", שמספרת את סיפורו של המדען פרופ' יהויכין יוסף שגדל באמסטרדם וחווה את השואה כילד.
במחנה ההשמדה ברגן בלזן, הוא פגש את הרב של אמסטרדם, ששנתיים לפני כן, בבר המצווה של בן דודו, הבטיח ללמד אותו לבר המצווה שלו, כשיגיע לגיל 13. במחנה, קיים הרב דסברג את הבטחתו, לימד אותו את הדרשה בעזרת ספר תורה קטן שנשא עמו, וחגג לו את בר המצווה. יהויכין ומשפחתו הצליחו להשתחרר ממחנה ההשמדה בעזרת דרכון מזויף ששלח אליהם הדוד שהיגר לאמריקה, וכמתנת פרידה, הרב דסברג נתן לו את ספר התורה הזה, אותו בהמשך העביר יהויכין ז"ל, לאילן רמון ז"ל, לפני טיסתו לחלל.
ההצגה היתה מאד מרגשת, אך לא פחות מכך היה סיפורו של הרב שדיבר לפני ההצגה.
הוא סיפר על עשרות שנים אחורה. כאשר אחד החסידים בבית הכנסת בו התפלל, נזף בילדים שעשו רעש והפריעו לתפילה. אחד החסידים ששמע את החסיד האחר נוזף על הילדים, מלמל משהו בכעס והרב התפלא על כך שהוא כועס. לאחר התפילה, אותו חסיד שמלמל, ביקש מהרב לחכות רגע, כי הוא רוצה לדבר איתו. הוא אמר לרב שהוא ראה שהוא התפלא על כך שהוא כעס על החסיד שנזף בילדים ולכן הוא רוצה להסביר לו. הוא סיפר שהוא (כמו רוב החסידים בבית הכנסת הזה), היה במחנה ההשמדה, שם ראה איך מעלים כל יום ילדים על משאיות ושולחים אותם אל המוות.
הוא דיבר על כך שמה שמייחד את בית הכנסת הזה הוא שהוא מאחד אנשים שהגיעו לכאן אחרי השואה, מגלויות שונות, והוא לא יכול לראות שבמקום כזה לא מעריכים את הרעש שילדים עושים, כי הרעש הזה עבורו שווה חיים....הרב שמע את הסיפור, אימץ אותו אל ליבו, ושיתף אותנו בו... ושוב הוא הזכיר לי את זה שיש לנו מערכת יחסים אחת בחיים, עם עצמנו, וכל השאר הן השתקפויות של זו... הדרך בה אנו רואים את העולם, קשורה תמיד לאיך אנחנו רואים את עצמנו. החסיד שנזף בילדים ראה כנראה ערך עליון בכיבוד התפילה, הרב שהתפלא על החסיד שכעס, הסתפק בתמונה הצרה שנגלתה לעיניו בסיטואציה והחסיד שנזף התחבר באותו הרגע לערך הרב של החיים....
נייטיב עם עצמנו, אם נחפש תמיד את התמונה היותר גדולה ואם אין ביכולנו לראות אותה, כדאי שלפחות ניקח בחשבון שהיא קיימת, ושהדברים הם לא בדיוק כפי שהם נראים מהמקום בו אנחנו נמצאים....