אתמול נפגשתי עם חברה ואיכשהו, בזמן הקצר שהיה לנו התגלגלה שיחה על הנושא הלא סקסי - סבל.
אין לי מושג אפילו איך הגענו לשם, אבל היה ערך רב לשיחה הזאת, להסתכלות על הדברים מפרספקטיבה אחרת...
היא דיברה על סבל, על זה שכל כך הרבה אנשים מנסים לשפר את החיים שלהם ובכל זאת, רוב האנשים (כהגדרתה) סובלים.
הבנתי על מה היא מדברת, אך שיתפתי אותה במחשבה שלי שסבל זה בחירה.
היא הסתכלה עלי חצי המומה וחצי מאוכזבת... "סבל זה בחירה? נראה לך שכל כך הרבה אנשים בוחרים בסבל"? אמרתי "כן" והסברתי.
החיים מלאים אתגרים, בחיים יש המון כאב, גם סביבי לאחרונה נפטרו כמה אנשים יקרים וזה השאיר "צלקות" בלב, עם זאת, הכאב הוא לא סבל. הסבל הוא הפרשנות שלנו לכאב שאנחנו רואים או חווים, והפרשנות הזאת היא בחירה.
לא תמיד זו בחירה מודעת, להיפך, ברוב הפעמים הבחירה הזו בסבל היא לא מודעת, אלא נוצרת כתוצאה מהשיפוט שלנו ומההתנגדות שיש לנו לסיטואציה.
כאב זה הוא רגש נתון שנובע כתוצאה ממשהו. זה יכול להיות נתון פיזי, כשמשהו בגוף כואב לנו כתוצאה ממכה, ניתוח, מחלה וכד'... או כאב רגשי כתוצאה מפרידה, מזה שפגעו בנו (או לפחות כך פירשנו את זה) וכד'... סבל לעומת זאת, נובע מהדרך שבה אנחנו מפרשים את הגורם לכאב.
סבל נובע מהתחושה שאנחנו קורבנות של אדם או סיטואציה מסוימת.
סבל הוא תוצאה של ראיית החוויה שחווינו כמשהו לא הוגן שקרה לנו או למישהו קרוב לנו.
סבל הוא התנגדות לחוות את הכאב.
כשאנחנו בסבל, אנחנו לרוב מרגישים קורבנות של המצב, קורבנות של הסיטואציה וכשאנחנו בתחושת קורבנות, אנחנו מוותרים על העוצמה שלנו, פועלים מתוך מיקוד שליטה חיצוני, כאילו מישהו או משהו מחוץ לנו אחראי על האושר שלנו, ו/או בכלל על מערכת הרגשות (גם על הכעס, התסכול, ו"שאר ירקות").
אז שוחחנו ולא הסכמנו... עד שבסוף הגענו להסכמה (למרות שזה גם ממש בסדר לא להסכים).
ואיך הגענו להסכמה?
מתוך ההבנה שזה לגמרי לגיטימי להיות בסבל, אך חשוב להבין שזו בחירה ושאפשר גם לבחור אחרת, אם מוכנים לשנות את נקודת המבט על הכאב.
לאחרונה דיברתי עם חברה שבעלה ה"טרי" נפטר באופן פתאומי.
הם היו מה שנקרא "זיווג משמיים". כל כך הרבה אהבה היתה שם...
היא עוברת כאב עצום, אך היא לא מוכנה להיכנס למצב של סבל.
היא מתייחסת למה שיש עכשיו ברגע הזה ולא למה שיכול היה להיות... (למרות התוכניות שהיו להם), או ללמה זה קרה.
היא חווה את מה שהיא מרגישה, אך לא נאחזת בזה.
אז יש אולי מי שאומר ש"אנחנו לא מכונות" וזה לגמרי נכון, אבל האם להפוך את הכאב וסבל ולקשור את עצמנו בעבותות קורבנות הופך אותנו לאנושיים יותר? לא נראה לי.
הדבר היחיד שזה עושה (בעיני) זה מחליש אותנו בעיני עצמנו ובעיני הסביבה.
קורבן מקבל את הכוח שלו ממה שקורה בחוץ ולא מהבנת המהות האלוהית שנולדנו איתה וקיימת בתוכנו תמיד.
כשהחוץ עובד טוב, מי שיש לו נטייה לקורבנות, מרגיש טוב - כי הטעינה שלו היא מבחוץ, אך כשדברים לא עובדים טוב הוא מרגיש אבוד, שבור, מאשים וחלש ובכך מנציח את עצמו במעגל הקורבנות.
אנחנו בשנה חדשה, רגע לפני יום כיפור...
זה הזמן להצהיר כוונות על איך אנחנו רוצים לחוות את השנה הקרובה,
זה הזמן לסלוח,
זה הזמן לבחור מי אנחנו רוצים להיות ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי להיות האנשים שאנחנו רוצים להיות... על מה אנחנו מוכנים לוותר ואיזה דברים חדשים אנחנו מוכנים לאמץ לחיינו במקומם.
אמר מהטמה גנדי "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".
במקום להגיד מה צריך להיות, פשוט יש לנו הזדמנות להיות את זה ובכך להשפיע על העולם. ואין כמו תקופת חגי תשרי לחשב מחדש את מסלול חיינו, את מה ומי שאנחנו רוצים להיות ולבחור בעצמנו ובעולם טוב יותר עבורנו.
שיהיה גמר חתימה טובה וחג שמח,
יעל
אולי יעניין אותך:
קבוצת "שומרים על תדר גבוה" מס' 9 יוצאת לדרך בקרוב - כל הפרטים כאן!
המדריך "כנות חסרת בושה" - איך לבקש יותר כסף עבור השרות שלנו בלי להרגיש אשמה כבר גורף הדים חיוביים. ניתן לרכוש אותו כאן!