מלכה
ביום שלישי שעבר התכנסנו כולנו (פרט לאחי שגר בחו"ל) לסעודת פורים.
יום לפני כן אמרתי לאחותי שאני חייבת למצוא כתר של מלכה.
מעבר לאלמנט ה"תחפושתי" של העניין והמפגש המשפחתי, הרגשתי רצון לחזק משהו בתוכי... את תחושת המלכה.
ומהי תחושת המלכה?
אני מניחה שבגדול, יש דברים משותפים לכולנו, שגורמים לנו להרגיש מלך/מלכה, אך לכל אחד יש את הפיין טיוניג שלו.
עבורי, בזמן הזה, תחושת המלכה, היא לדעת לקבל עזרה, להרגיש עוצמה להיות במקום הזה, מתוך תחושה של ראויה ואפילו לזכות אחרים בחדוות הנתינה.
בנוסף, להיות מלכה עבורי זה ללכת בדרך שלי, גם אם היא לא הדרך המקובלת, בלי להרגיש אשמה, לא בסדר, וכד'... להיות נאמנה לעצמי, לערכים שלי, למטרות שלי - מתוך חיבור לעצמי ולמה שנכון לי ולא ממה שאחרים יחשבו על זה.
(בעבר סיפרתי שכשהחלטתי לטוס ללמוד בארה"ב, מה שדרש ממני לחיות חלק מהחודש כאן וחלק שם, במשך שנתיים, אמר לי הבוס שהיה לי, בתקופה לפני שטסתי שאין סיכוי שאחזיק מעמד ושאחרי פעמיים שלוש, אחזור על ארבע... למזלי, היה לי עמוד שדרה מספיק חזק להיות נאמנה לעצמי ולא לתת לדבריו להגיע אלי. לא רק שלא חזרתי על ארבע, לא הפסדתי יום לימודים אחד וסיימתי עם תעודת הצטיינות על אומץ).
בתקופה האחרונה נפצעתי המון!!!
זה התחיל עם נפילה במדרגות בבית, שבנס עברה בשלום, המשיך עם חתך עמוק באצבע שכבר כמה חודשים כואב ומגביל אותי, אחר כך שבירת אצבע אחרת, ולסיום, (אני מקווה), נפילת ראווה בחוג ביודנסה עם פציעה בברך וכאב מגביל כבר מס' שבועות.
אז כן, הבנתי את השיעור בפעם הראשונה...
להרגיש נוח לקבל עזרה.
ולא... לא באמת שחררתי, (ולכן כנראה זה הגיע שוב ושוב)...
בכל פציעה שחררתי עוד קצת, אבל עדיין האוטומט שלי היה לומר: "לא, אני אעשה את זה"... ולבקש... בכלל זה בעייתי.
אז רציתי להיות מלכה והרגשתי שעם הכתר, יהיה לי קל יותר להיכנס לתפקיד.
לפעמים, כשאנחנו עושים משהו "קיצוני", שמושך אלינו תשומת לב, ואנחנו מוכנים לעמוד בגאון מול העיניים שנעוצות בנו, משהו בפנים משתנה... היציאה הזאת מאזור הנוחות עוזרת לנו לפתח משהו בתוכנו.
אבל... לא מצאתי כתר.
ביום רביעי, באופן ספונטני נאלצתי שוב לנסוע למרכז.
בחרתי הפעם לנסוע ברכבת, (גם ככה אחת המגבלות מהפציעה בברך זה שקשה לי לנהוג בנסיעה ארוכה). קבעתי עם חברה שלי, בחנות האופטיקה אליה הייתי צריכה להגיע והלכנו לאכול צהריים ביחד ולבלות כמה שעות בפטפטפת.
אחר הצהריים, הלכנו ברגל לעזריאלי, משם התכוונתי לקחת רכבת.
איך שאנחנו חוצים את הכביש לכיוון תחנת הרכבת, עומדת הולכת לידי בחורה עם כתר על הראש.
שאלתי אותה: "יא, איפה קנית את הכתר"?
היא חייכה, הורידה אותו מהראש ואמרה: "את לא צריכה לקנות. זה בשבילך"... ונתנה לי אותו...
הייתי בשוק. (כמה כיף זה ליצור מציאות רצויה).
כמובן שביקשתי מחברתי שתצלם אותי, כי הייתי חייבת לשלוח לאחותי - שידעה כמה חיפשתי, תמונה שהמשאלה התממשה.
(אני מרגישה בתמונה כאילו יש לי כיפה על הראש) :)
אז במשך כל אותו יום, הסתובבתי עם הכתר על הראש, מחייכת למבטים הנעוצים ויודעת שניצחתי פעמיים...
פעם אחת, כשהצלחתי לזמן לחיי את הכתר שרציתי וזה הגיע מהמקום הכי לא צפוי.
פעם שניה שניצחתי את האגו שאוהב להשאיר אותנו באזור הנוחות, שמספר לנו שזה "לא נעים" להתנהג ככה, בגילי, שמספר לי ש"מסתכלים עלי", ש"מה יגידו", "מה יחשבו" וכו'...
ישבתי ברכבת עם הכתר ונזכרתי שלפני הרבה שנים, נתתי למתאמנת שלי לעשות לעצמה כתר והכתרנו אותה כמלכה. נפגשנו בבית קפה אז, והיא כמלכה אמיתית היתה עם הכתר על הראש.
שלחתי הודעה להגיד לה איזו מלכה היא ו... לשלוח לה את התמונה, כי ידעתי ש"זר לא יבין זאת" כמוה...
(אגב, אני מאד אוהבת להתנסות במשימות שאני נותנת, כך שזה לא משהו יוצא דופן).
כשהגעתי לחיפה, נסעתי לשוק תלפיות, שזה אזור הומה בערב, ונכנסתי לחנות הספרים לקנות את הספר שהזמנתי. בהמשך נסעתי לתחנה המרכזית ומשם לקחתי עוד רכבת, כשאני עדיין עם הכתר, עד שהגעתי הביתה.
זה היה תרגיל מהמם עבורי, שוודאי אחזור עליו שוב מתישהו...
בינתיים, הכתר עומד על השידה, מול המיטה ומזכיר לי שהמלכה האמיתית היא בפנים... הכתר, הוא רק טריגר להוציא אותה החוצה.
מזמינה אותך לשתף אותי איפה הפוסט הזה פוגש אותך.
נשתמע בקרוב,
שלך,
יעל
אולי יעניין אותך