לפני כמה ימים קיבלתי טלפון ממתאמנת שלי, שסיימה איתי תהליך אימון לפני כמה שנים.
היא ביקשה שניפגש.
אני מרגישה שאימון זו מערכת יחסים לכל החיים.
כן, לא תמיד נשארים בקשר, ועם כל אחד מערכת היחסים היא אחרת, אבל זה לא משנה מתי נדבר, או ניפגש, זה תמיד מרגיש קרוב, כאילו לזמן ולמרחק אין משמעות.
אז נפגשנו.
היא אשה בשנות החמישים. מתוקתקת, "חיה" התפתחות אישית ומיישמת מיד כל דבר שהיא לומדת או נחשפת אליו.
היה כיף להתראות אחרי שנים שלא נפגשנו.
דיברנו, התעדכנו, אכלנו צהריים ביחד ואז היא סיפרה לי סיפור...
זה היה סיפור שקשור לנעורים שלה.
סיפור על קרע עמוק שהיה במשפחה שלה, בתקופה ההיא, על הצלקות שהוא השאיר ביחסים ועל איך זה משפיע עליה עד היום...
היא נתנה לי דוגמא על מפגש משפחתי שהיא היתה בו וכולם התייחסו אליה מקסים, וכשגיסתה כל כך פירגנה לה על המראה שלה ועל ההישגים שלה, היא כמעט נחנקה, לא יכלה לעכל את זה... במקום לשמוח מהמחמאה, היא חזרה קרוב לארבעים שנה אחורה, אז גיסתה רק התחילה לצאת עם אחיה הגדול וכמה היא ליבתה את הסיפור.
שאלתי אותה מה המחשבות שעלו לה בראש, או מה "שמעה" כאשר גיסתה החמיאה לה.
היא סיפרה לי שהיא חשבה רק על כוח, על ניצול, על זה שכמובן זה לא אמיתי ובטח היא רוצה ממנה משהו...
וואו... ביקשתי ממנה לנשום רגע.
"את יודעת", אמרתי, "זה נשמע כאילו נשארת שם באותה נקודה כואבת. זה כאילו לא משנה מה גיסתך תגיד, את לא תאמיני לה. את זוכרת שעברו כבר מעל לשלושים שנה, שבהם קרו הרבה דברים, בהם את השתנית, הם יכלו להשתנות"...?
היא אמרה שבמקרה אחר, הייתי צודקת, אבל כאן אין סיכוי...
וואו נוסף יצא מפי...
במדריך לאהבה עצמית כתבתי, והרבה פעמים אני חוזרת על כך, שאת רוב הכאב בחיים שלנו, אנחנו גורמים לעצמנו, לא האחרים, הסיטואציה הזאת ממש המחישה לי את זה.
אמרתי לה שאני לא זוכרת שדיברנו על הסיטואציה הזאת מעולם, גם לא במהלך תקופת האימון, ולא הבנתי למה, אם זה משהו שכל כך חזק נוכח בחייה.
היא אמרה שלפני שהגיעה לאימון, הלכה תקופה קצרה לפסיכולוגית ודיברה איתה על הנושא.
נו...? שאלתי. ומה השתנה?
האמת, כלום.
הוצאתי את מה שהיה לי על הלב והמשכנו הלאה... חוץ מזה, גם ככה לא הייתי אצלה הרבה זמן.
שאלתי אותה אם היא יודעת מה ההבדל בין פסיכולוגיה לאימון.
היא אמרה שיש הרבה הבדלים, וזה נכון... אך אם יש אחד עיקרי ומהותי מבחינתי, זה שפסיכולוגיה מתעסקת בעיקר בעבר, בלהסביר דברים, למה אני ככה, למה אני מגיבה ככה, למה התנהגות כזו או אחרת היא תוצאה של וכד'... לעומת זאת, אימון לא מתעלם מהעבר, אך הוא שואל באופן מאד פרקטי NOW WHAT?
מה עכשיו? את רוצה להמשיך לסחוב את העבר על גבך ולספר לעצמך למה את ככה או אחרת?
את רוצה שתהיה לך לגיטימציה לא להצליח, להסתפק בבינוניות, להרגיש חסרת ביטחון, להתפשר על זוגיות, משכורת, עבודה וכו'... וכן, תהיה לך גם לגיטימציה להאשים אחרים בכך, או שזה הזמן לקחת אחריות על חייך?
אימון לא מתעלם מהעבר, אך הוא לא נותן לסיפור העבר לנהל אותנו וליצור את העתיד שלנו בהתאם לעבר.
הוא לא מחפש להעצים דברים שתוקעים אותנו, שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, או ש"מקטינים" אותנו, רק בגלל שמשהו מהעבר גרם לנו להרגיש לא בטוחים, לא אהובים, לא ראויים וכד'...
להיפך, אימון בא להעצים את מי שאנחנו באמת, את המהות שלנו כישויות רוחניות שמתנסות בעולם פיזי ושבאו להתפתח בו.
בתהליך האימון אנחנו מחזקים את החוזקות, אנחנו מותחים את הגבולות שלנו, פועלים מתוך אמונה בעצמנו ומתוך הערכה עצמית גבוהה (שמתפתחת תוך כדי) שאנחנו ראויים, מסוגלים, ומגשימים את המטרות שלנו.
כאשר אנחנו נותנים לפצע מהעבר לנהל את חיינו, אנחנו פוגעים בעצמנו.
כשאנחנו נותנים לגיטמציה למה שהיה בעבר, להכתיב את התחושות שלנו בהווה, אנחנו הופכים להיות קורבנות של ההתנסויות שלנו וזה "לוקח" מאיתנו את זכות הבחירה ואת האחריות שיש לנו לנהל את חיינו.
זה לא משנה אם היינו צודקים, זה לא משנה אם האחר התנהג אלינו בנבזות, (למרות שמה שאנחנו רואים ומפרשים, זה לא בהכרח מה שהיה מבחינה אובייקטיבית), הדבר היחיד שמשנה זה שכאשר אנחנו נאחזים בפצעי העבר, זה כמו לקשור את עצמנו לעץ ולהאשים את העץ בכך שאנחנו לא מתקדמים.
לעץ זה ממש לא מפריע אם אנחנו קשורים, אם אנחנו כועסים עליו או מאשימים אותו. למי שזה מפריע זה למי שנשאר קשור והפסיד את החיים שמעבר לרדיוס של העץ.
היא חייכה את החיוך שאני כל כך מכירה ואמרה... נו... צריך לחזור לעבודה...
כן. לעבודה על עצמה.
לעבודה על הכעס שלה.
לעבודה על הכפתורים שלה שנלחצו בעבר ועדיין מרגישים כל כך חשופים ורגישים.
לעבודה של סליחה - העבודה שמשחררת אותנו ולא באמת משנה למי שאנחנו סולחים לו.
עבודת סליחה לעצמה, על שלושים פלוס שנים של טינה ומרירות.
בינינו... זה לא באמת חשוב עכשיו מה היה, מה שחשוב זה NOW WHAT.
מאחלת לכל אחד ואחת שקוראים את הפוסט הזה, לוותר על להיות צודקים, לוותר על הכעס, לוותר על ההיאחזות בצדק ובכעס ולתת קצת יותר אמון... אולי היא באמת התכוונה למחמאות שהרעיפה עליה...
נשתמע בקרוב,
יעל
מוצרים קשורים: