השבוע אני ממש מתרגשת...
אחד הדברים שקורים בתהליך אימון זה שכל הזמן צריך "לקפוץ למים"... לעשות דברים שלא עשינו לפני, לשנות את השפה שלנו ולהתחיל לדבר בשפה של מי שאנחנו רוצים להיות, להכיר צדדים בעצמנו שלא כל כך היכרנו, ללמוד לאהוב את עצמנו ולפעול ממקום של אהבה עצמית, להתחבר למטרות שלנו ולהתחייב לעצמנו לעשות את מה שנדרש כדי להשיגן ועוד...
העבודה עם אנשים שמוכנים לקפוץ למים, גורמת גם לי להמשיך לקפוץ למים, להתחבר לאתגרים חדשים, ולחקור טריטוריות חדשות.
התחלתי לספר שהשבוע אני ממש מתרגשת, כי השבוע מתאמנת מדהימה שלי, "קופצת למים" בענק ועושה לראשונה סדנה חווייתית, בה גם אני אהיה כמשתתפת מן השורה.
וואו... קשה להעביר את ההרגשה, אך אני בטוחה שכל אחד עם עצמו חווה את התחושה של לרצות משהו ולוותר עליו, רק בגלל פחד שמנהל אותנו, בגלל סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, בגלל שלפעמים הבחירה שלנו היא ללכת על הגדה, הלוך ושוב ולא לקפוץ למים, כאילו אנחנו רוצים להיכנס ובו זמנית לא רוצים, כי אנחנו לא מאמינים שנצליח...
לפעמים, אפילו בסתר ליבנו אנחנו מעדיפים שמישהו היה דוחף אותנו למים, או במילים אחרות מכריח אותנו להיכנס, ומשחרר אותנו מה"נדנדה" של כן או לא, שאנחנו יושבים עליה...
(תיכף אספר את החוויה שלי בנושא, אך לפני כן, עוד משהו קטן).
בחרתי את התמונה של הכלב שנכנס למים... המבט שלו מראה שהוא כל כך מכוונן מטרה, שהוא רץ קדימה בלי לחשוב עם המים מהווים מכשול בעבורו או לא. הוא לא עוסק במחשבות מיותרות, לא עסוק במה יקרה אם... הוא יודע שיש לו מטרה והוא מוכן לעשות מה שצריך כדי להשיג אותה...
לפני כמה שנים, כשלמדתי שנתיים בארה"ב, חייתי חלק מהחודש (כל חודש), בארץ, וחלק בארה"ב.
זה אולי נשמע כיף לטוס כל כך הרבה, אך האמת, זה מהר מאד הפך לסיוט ולרוב הטיסות שלי הייתי מגיעה ברגע האחרון. פעם העבירו אותי בזכות הרגע האחרון למחלקת עסקים, אך בפעם אחרת, פשוט איחרתי לטיסה... וכך קרה, שבחודש מרץ, כשעדיין קריר בארה"ב, הפסדתי את טיסת הלילה שלי לניו יורק. חיכיתי שעות בסטנדביי עד שהודיעו לי שאעלה על הטיסה של עשר בבוקר.
הגעתי אחר הצהריים לניו יורק ושם חיכתה לי הפתעה נוספת... הייתי צריכה לנסוע משדה התעופה לפורט אוט'וריטי (תחנה מרכזית בניו יורק), נסיעה של קרוב לשעה, רק כדי לגלות שהאוטובוס האחרון למרילנד (היעד הסופי שלי), כבר יצא.
היו לי אמנם חברים מהכיתה בניו יורק, אך פחדתי לפנות אליהם, שמא לא יעזרו לי ואיך אוכל להמשיך להיות חברה שלהם, במהלך תקופת הלימודים. גם המאמנת שהייתה לי גרה בניו יורק וגם אליה העדפתי לא לפנות, כדי שלא תכריח אותי לפנות לחברים לבקש עזרה.
התקשרתי לחברה טובה שלי, שגרה מרחק עשר שעות מניו יורק ושיתפתי אותה במה שקרה. היא שאלה מה אני מתכוונת לעשות ואני אמרתי כאילו בביטחון, לישון בתחנה המרכזית עם ההומלסים, מה כבר אני יכולה לעשות??? זה בדיוק היה הרגע שבו בחרתי להישאר על הגדה (ואפילו לסכן את עצמי), במקום לקפוץ למים, לצאת מאזור הנוחות, ולבקש עזרה...
ממש, אבל ממש רציתי שהחברה שלי תדחוף אותי למים בכך שתתקשר למאמנת שלי ותספר לה מה קורה... החברה שלי מבחינתה, פחדה שאכעס עליה ושלא אדבר איתה אם תעשה דבר כזה ולכן, לא עשתה דבר. עברתי 12 שעות של סיוט - תשישות, פחד, לחץ, ו... פגישה עם המשטרה שבארבע בבוקר הוציאה אותנו לכפור.... אבל למדתי... למדתי שללשבת על הגדה יש מחיר, שאנשים לא יעשו עבורי מה שאני יכולה (וצריכה) לעשות בעצמי, וזה שלא רציתי לחלוק את זה עם אף אחד לא ממש עבד... כי בסופו של דבר צריכה לחלוק את זה על הבמה עם כל הכיתה וצוות המורים ולעבור סיוט נוסף בלשמוע את כל הכעס והביקורת על כך שסיכנתי את עצמי מכל המורים והתלמידים...
וזה המסר שלי לכל מי שקוראים את הפוסט הזה... לשבת על הגדה זה אולי נוח... אך לזמן מוגבל ויש לזה לעיתים מחיר ממש כבד...
ואני יודעת, ממש יודעת ורואה את זה כל יום בעבודה עם המתאמנים שלי, כמה סיפוק יש כאשר אנחנו מוכנים, למרות הפחד, לקפוץ למים...
הפוסט הזה מוקדש לך אתי אהובה, אני יודעת שהסדנה שלך תהיה מדהימה... (הרי את מדהימה, כך שזה לא יכול
להיות אחרת) ולכל המתאמנים המדהימים שלי, הן באחד על אחד והן במסגרת הקורס לפיתוח אהבה עצמית, אני
רואה את הדברים שאתם עושים ואת התוצאות המדהימות שאתם מגיעים אליהן ורווה ה מ ו ן נחת.... גאה בכל אחד
ואחת מכם, ואוהבת אתכם המון....
אני מזמינה אתכם, כמו תמיד, לשתף, להגיב, ולספר מה הולכת להיות הקפיצה שלכם למים...