הגעתי לגיאורגיה ביום שלישי לפני הצהריים.
תהליך הבידוק, הטיסה וקבלת המזוודות הלכו חלק ומהר והתחושה היתה מעולה.
גם מזג האוויר האיר פנים ולמרות שהגעתי לאירופה, אפשר היה להסתובב עם חולצה קצרה.
בשדה התעופה בטביליסי חיכה לי נהג שהגיע כדי לקחת אותי למלון. הוא היה מאד נחמד - ג'ורג', אבל איך שיצאנו מהטרמינל לכיוון הרכב, היה לי הלם תרבות ראשון... קבוצה של איזה ארבע ילדות, ממש "קפצו" עלי וביקשו כסף. זה מיד לחץ לי על כפתור ההתגוננות ומאד נרתעתי מהן... לקח לי כמה דקות עד שהבנתי למה.
נזכרתי איך לפני 14 שנה, פעמיים ניסו לכייס אותי (והיו מילימטר מלהצליח) בסופיה. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי עם תיק גב ולא שמתי לב שיד של הילדה נמצאת בתוך התיק שלי. למזלי, מישהי שהלכה מאחורי, ראתה את זה, תפסה את היד של הילדה והוציאה אותה מהתיק. הפעם השנייה קרתה כמה שבועות מאוחר יותר, שוב בסופיה, כשאשה הכניסה את היד שלה לתוך הפאוץ' שלי וניסתה להוציא את הארנק, כשנסענו בטראם הצפוף.
* נקודה למחשבה - כמה פעמים אנחנו משכפלים את ניסיון העבר במוחנו ומאפשרים לעצמנו, לא בכוונה, למשוך עוד מאותו הדבר... ובכלל, כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בגלל ניסיון כושל שחווינו.
הגעתי למלון, קיבלתי את החדר, ומיד יצאתי לעשות היכרות עם העיר.
בהמלצה של חברה, לא החלפתי כסף בארץ, אלא חיפשתי כספומט, למשוך כאן כסף (מסתבר שבמקרה של גיאורגיה, זה יוצא יותר זול, מאשר שער ההמרה בארץ), ולכן, דבר ראשון חיפשתי בנק.
הסתובבתי בעיר ושמתי לב שאני מאד דרוכה וכל הזמן מסתכלת אחורה, לראות שלא הולכים אחרי... הבנתי שככה אני לא יכולה להמשיך.
איש אחד עצר אותי ברחוב וניסה למשוך אותי למסעדה בה הוא עבד... (הוא לא ידע שאין לי כסף עדיין), סירבתי בנימוס.
הבנתי שהדריכות הזו, בה אני נמצאת, לא מיטיבה איתי והיא בטח לא מצב של חופש... ואני הרי בקטע של הרחבת הגבולות, אז קראתי את עצמי לסדר והזכרתי לעצמי שחופש מתחיל מבפנים... וברגע זה מתחיל החופש שלי... לא מסתכלת יותר אחורה, לא הולכת דרוכה.... פשוט נמצאת... מרגישה מוגנת...
כשג'ורג' לקח אותי משדה התעופה, הוא סיפר לי שעד לפני עשר שנים, לא היה כאן בכלל חשמל והיה המון פשע ברחובות. לפני עשר שנים, ראש הממשלה הקודם התחיל את השינוי... זה התחיל בחיבור לחשמל והמשיך בהצבת הרבה שוטרים ברחובות. הוא סיפר לי שהיום זה מרגיש הרבה יותר בטוח להסתובב... החלטתי להרגיש בטוחה ואחרי שמצאתי בנק, בחרתי ללכת לאכול.
נכנסתי לשתי מסעדות. בראשונה, ניסיתי לתקשר עם המלצרית, אחרי שבחנתי את התמונות בתפריט, אך היא לא הבינה שום דבר ולא יכלה לעזור לי.
הלכתי למסעדה השנייה... גם כאן זה לא הסתדר, ושוב חזרתי לראשונה, ולשמחתי, נמצא מלצר אחד שדובר אנגלית (זו הייתה מסעדה גדולה עם חמישה, ששה מלצרים).
זה היה הלם תרבות שני. גם העובדה שחלק נכבד מהאנשים/נותני שירותים לא דוברים אנגלית (אגב, גם רוב השילוט כתוב בגיאורגית, דבר שמקשה מאד על ההתמצאות והבנת הסביבה). וגם החוויה במסעדה.
התכוונתי למנה מסוימת וקיבלתי מנה אחרת. שאלתי אם אפשר להחליף והמלצר שאל את המנהלת. היא מצידה כעסה על השאלה והוא חזר אלי בפנים נפולות, שכבר הכינו לי את המנה הזו ואין מה לעשות.
אוקיי. אני בחופש... אני לא מתעצבנת, רוטנת, או מאשימה, אלא "משחקת" עם מה שיש...
בסופו של יום, נרגעתי מהלחץ, הכרתי קצת את העיר (למעשה, מדדתי 7 ק"מ שהלכתי ברגל), אכלתי ארוחה נחמדה, הוצאתי כסף, קניתי בקבוק קולה, (בשקל וחצי, שזה הזוי), ואכלתי לקינוח טרדלניק, שזה הקיורטוש הצ'כי עם גלידה. חזרתי בערב למלון עייפה ומרוצה.
ביום השני כבר הרגשתי לגמרי בבית. קמתי בבוקר, והחלטתי שכמו תיירת, אני לוקחת טיול תיירים באוטובוס קומותיים שעושה סיורי היכרות עם העיר. עשיתי סיור אחד ואז החלטתי לקחת עוד אחד ולרדת באמצע הדרך ולהסתובב ברגל. בדרך פגשתי תייר מאחת מהמדינות הערביות. הוא חיכה לאוטובוס התיירים שאוסף את מי שירד בנקודות איסוף מסוימות. חיכיתי אתו כמה דקות, והאוטובוס חלף על פנינו, בלי לעצור לנו. אמרתי לו שאני הולכת לנקודת האיסוף הבאה, שהייתה במקום בו אני ירדתי כשהגעתי לכאן והוא ביקש להצטרף אלי. העברנו עוד שעה ביחד, בשיתוף בחוויות.
חזרתי למלון בלילה, עייפה ומרוצה, והתיישבתי להתכונן למפגש עם אלי - שלשמו באתי לגאורגיה.
הגיע היום הגדול!!! הפגישה עם אלי.
בלילה, החברים שלי מהארץ היו אמורים להגיע לגיאורגיה.
בהתחלה הזמנתי חדר במלון שלהם. בסוף, ביטלתי והחלטתי להחליף מלון. הם נמצאים באזור מרוחק מהמרכז, (הם כבר היו כאן קרוב לעשרים פעמים ומכירים את טביליסי), אני רציתי להיות במרכז. זו פעם ראשונה שלי כאן, ורציתי שהכל יהיה נגיש ונוח. והאמת, יצא לי יותר טוב ממה שחלמתי... אני כל כך במרכז מצד אחד, ומאידך ברחוב שקט מאד.
ידעתי שהם אמורים להתקשר אלי, להודיע לי מתי ואיך נוסעים לאלי וסמכתי שזה יקרה, גם שהשעון הראה שכבר אחרי שמונה.
בבוקר התעוררתי כבר בחמש. התארגנתי מוקדם והייתי מוכנה כבר בשבע וחצי.
ידעתי שצריך להיות אצל אלי בסביבות עשר, כך שלא היה לחץ, אבל בכל זאת, בגלל שלא היה ידוע לי איך ומתי נוסעים, רציתי להיות מוכנה בזמן.
בשמונה בבוקר בדקתי בטלפון עם אורית כבר היתה בווטסאפ הבוקר. חשבתי להתקשר אליה, כי היא עדיין לא הודיעה לי כלום, אך החלטתי שאני סומכת על מה שקבענו ואני מחכה... אמונה, סבלנות וויתור על שליטה, אלה דברים שאני מתרגלת כל הזמן, וגם הפעם עשיתי זאת... הרי זו המהות של חופש אמיתי, להיות מוכנה לשחרר...
אמרתי לעצמי שאחכה עד שמונה וחצי. בשמונה עשרים ושש דקות, היא יצרה קשר.
סיכמנו שהם יבואו לאסוף אותי מהמלון, אך אני הייתי מוכנה לפניהם, ומצאתי אפליקציה מדליקה, שאני יכולה להזמין דרכה מונית, וזה מעדכן אותי כמה תעלה לי המונית, תוך כמה זמן היא תבוא, תמונה של הנהג, השם שלו, ומס' הרישוי... זה לא ייאמן, אך נסיעה של 20-25 דקות, עלתה לי 4.4 לארי, שזה בערך 5.30 ש"ח.
09:15, פגשתי את החברים, והיה כיף גדול.
נסענו לאלי.
הייתה פגישה מרגשת. החברים שלי, הפכו להיות חברי נפש של אלי במהלך השנים שהם לומדים אצלו ואני קיבלתי את הקרדיט מתוך הקשרים שלהם.
משם, נסענו בג'יפ של אלי, לכפר שהקים - כפר שביט.
הגיעו לשם עוד תלמידים, שאני לא מכירה ושניים מהם הפתיעו אותנו עם מאפים מיוחדים (בורקס עם גבינה ומנטה, בורקס עם מילוי של תפוחי אדמה ושמיר - מדהים... ועוד בורקסים מיוחדים בטעם שוקולד, קפה, וניל, כרמל ועוד...)
ח ג י ג ה.
הייתה לנו הרצאה של כמה שעות בנושא יחסים, שבחלק מהזמן עלו בי התנגדויות לנאמר... ואז הזכרתי לעצמי שחופש, זה לא להיות מקובעת לחשיבה הרגילה שלי, אלא להיפתח גם לדברים אחרים, אפילו אם בשמיעה ראשונה הם מעוררים בי התנגדות.
וואו... זה עשה הבדל... כאשר ההתנגדויות שלי ירדו, פתאום נפתחתי לגלות את היהלומים שמסתתרים עבורי, בין המילים... זה לא אומר שאני עדיין מסכימה עם הכל, אך זה אומר, שנתתי לעצמי הזדמנות להקשיב לנאמר ולבחון אותו שוב, מתוך עיניים לא שיפוטיות ואז גיליתי שלא רק שלמדתי, גם הבנתי שטעיתי בתפישה הקודמת שהייתה לי לגבי שיוויון, למשל.
(אגב, דיברתי באוטו עם אחד החברים שלי, והוא שיתף אותי שהוא חווה בדיוק את אותו תהליך של התנגדות, ואחר כך התמסרות - הורדת השיפוט מצידו לגבי הדברים, ואז נפתח לו ערוץ ללמידה ויישום. סתם טיפ, לבחון את עצמנו, ולאפשר לעצמנו להקשיב וללמוד דברים, בלי להעביר אותם במסנני השיפוט והביקורת, שיש לכל אחד מאתנו).
אחרי ההרצאה אצל אלי, הלכנו כולנו למסעדה (היינו עשרה אנשים). למזלי, כמו שכשבאנו, אני והבנים (שני החברים שלי), נסענו עם אלי. זה נתן לנו הזדמנות נוספת לדסקס ולפתח את מה שדיברנו עליו בהרצאה, ולכל אחד מאתנו לשתף במה שלמדנו. מעניין שאותו תוכן הועבר לכולנו, וכל אחד מאיתנו לקח דברים אחרים...
סיימנו את היום במסעדה גיאורגית אותנטית, (לא מסעדה שמיועדת לתיירים), ואלי דאג שימלאו את השולחן בכל טוב, כך שנטעם מהכל... ו... חזרנו יחד לטביליסי נהנים מהזדמנות נוספת לדסקס את הדברים, וכאן אני חייבת להכניס טיפ שדיברתי עליו לא מעט פעמים... הקיפו את עצמכם באנשים שעושים עבודת התפתחות אישית, ושהגיעו למקומות אליהם אתם רוצים להגיע... זה מאפשר ליצור שיח אחר מאשר עם שאר האנשים שנמצאים בחיינו, וזה מאיץ חשוב ללמידה, עשייה, והשגת תוצאות.
ביום שבת תהיה לי הזכות להיפגש עם אלי שוב, כדי לבחון איך להגיע למטרה שלי בעסק שלי.
דבר אחד ברור הוא כבר אמר לי, שאני חייבת להמשיך לאמן... ולא "בקטנה", כמו שאני מכוונת, (3 אימונים בשבוע), אלא לעשות את השליחות שלי במשרה מלאה פלוס.
נראה לי שאני וגיאורגיה בתהליך יצירה של ידידות מופלאה... (וגם אני ואלי) :)
אם יש משהו שאני מבינה יותר ויותר לעומק, זה שאני לא ממש מבינה... וכמו שאני אומרת למתאמנים שלי, זה מקום טוב להיות בו, כי אז כל האופציות פתוחות...
נותרו לי עוד יומיים וחצי פה.
אני פחות מנצלת את הזמן לחשיבה, כמו שרציתי ויותר מנצלת אותו לטיולים, אך יש פנקס עם תובנות, ורעיונות שצריך להמשיך לעבד ולעבוד עליהם, וכנראה כל דבר יתהווה בזמנו.
מחר אצא לטייל בצד השני של העיר העתיקה, בו עדיין לא ביקרתי, ובין לבין אמשיך לפרק ולהרכיב את הדברים מחדש...
חבל שאין לי עוד כמה ימים להיות פה...
סופשבוע נעים חברים,
נשתמע בקרוב...
יעל