יומן מסע חלק רביעי - חזרה ותובנות
ביום חמישי בלילה הייתי מאד מצוננת והתעוררתי ביום שישי "נוזלת" ועם חום.
מעבר לזה שהיה קר ביום חמישי, זה קורה הרבה פעמים בתקופה של שינויים ועבודה פנימית, כאילו מערכת החיסון נחלשת מעט ומאפשרת לנו לשמור על איזון, כאשר אנחנו עסוקים בהתפתחות. זה סוג של לתת לעצמנו זמן לעבד את הדברים.
אני חוויתי את זה המון פעמים... לפני כל קבוצת אימון שפתחתי, לפני או אחרי מפגשי מאסטרמיינד משמעותיים ושמעתי מאד אנשים שחווים את זה במהלך תהליכים שהם עושים.
בכל אופן, התכנית שלי ביום שישי הייתה ללכת לצד השני של העיר, האזור שעדיין לא "חקרתי" אותו ולהמשיך עד גשר השלום. אז חום או לא חום, החלטתי שזה לא מה שיעצור אותי... הלכתי, ואפילו כפי שאפשר לראות, בא לי לצלם סרטון קצרצר.
צעדתי במשך שעתיים וחצי שלוש, גיליתי פנינות שהיו נסתרות עבורי, של רובע העיר העתיקה, בו התגוררתי ו"מצאתי" כל מיני בתי מלון, שהתלבטתי כשחיפשתי אם לקחת אותם. השיטוט הזה גרם לי להבין שני דברים חשובים:
1. בדרך כלל כשאני מגיעה למקום, אני אוהבת לאכול איפה שהמקומיים אוכלים ולא במסעדות תיירים. חשבתי שלא כל כך הצלחתי בזה הפעם... אבל אחרי השיטוט של אותו יום גיליתי שכנראה הצלחתי בגדול... כשהגעתי לרחוב ה"סודי" של הרובע, וראיתי את המחירים שמציעים בתפריטים שמוצגים בחוץ (פי שלוש ויותר ממה ששילמתי אני במסעדה), הבנתי שכנראה הצלחתי בגדול.
2. בכל פרמטר המלון שלי היה כל כך מוצלח לעומת כל האחרים שראיתי, (חלק בגלל מיקום, אחד בגלל מחיר), שהעובדה שהגעתי אליו ברגע האחרון (החלפתי מלון פעמיים, לפני שהגעתי. פעם ראשונה, החלטתי לא להיות עם החברים שלי, שהתארחו רחוק מהמרכז, ובפעם השנייה, למרות שבחרתי במלון שנראה מקסים קרוב למרכז, החלטתי מסיבה לא מוסברת, להחליף אותו לאחר), הייתה לגמרי הכוונה מלמעלה.
הייתי במיקום ובסביבה כל כך טובים, שלא הייתה לי בעיה לצאת משם, או להיכנס לשם, גם כשכבר החשיך בחוץ.
אחרי הטיול הקצר, חזרתי למלון לנוח, כי באמת הרגשתי לא טוב ואז החלטתי שתרופת הסבתא, בטוח תעזור לי. ירדתי למטה למסעדה סמוכה, לאכול מרק עוף צח.
ה"תרופה" אכן הוכיחה את עצמה, וזיכתה אותי בעוד כמה שעות, בהן הסתובבתי בעיר, כמו פנתרה.
יום שבת היה יום קסום...
התארגנתי מוקדם בבוקר, ובדיוק כשחזרתי מארוחת הבוקר, קיבלתי הודעה מאורית שהיא התעוררה ומתי נפגשים.
התזמון היה מושלם...
כמה ימים לפני כן, גיליתי את אפליקציית BOLT, שאני ממש ממליצה עליה. זו אפליקציה שמאפשרת להזמין מונית, ולדעת מראש בדיוק, כמה תעלה הנסיעה, תוך כמה זמן הנהג יגיע, תמונה של הנהג, ומספר הרכב, כך שזה מרגיש מאד בטוח ונוח... (וגילינו, שגם הרבה יותר זול). הזמנתי מונית, ונסעתי למלון של אורית והבנים.
בכל פעם שנסעתי למלון שלהם, אמרתי לאורית שהיא לא מבינה כמה אני מודה לה, שהציעה לי לקחת מלון במרכז.
האמת, שזה התחיל בזה שאורית אמרה לי להזמין מקום במלון שלהם ואחרי כמה ימים, היא אמרה שבמחשבה שנייה היא מציעה לי לקחת מלון במרכז העיר, מכיוון שמעולם לא הייתי בגיאורגיה וזה יאפשר לי לטייל. ההצעה שלה נראתה לי הגיונית מאד ו"קניתי" אותה...
אני יודעת שאפשר היה ליצור "דרמה" סביב זה, של לא רוצים אותי וכו'... אבל ממש לא לקחתי את זה לשם... מבחינתי, זה היה רעיון מבריק והודיתי עליו כל יום מחדש. והאמת, שהייתי, והרגשתי מאד רצויה. החבר'ה, בעלי פז"ם של קרוב לעשרים פעמים בגיאורגיה, ממש אירחו אותי, כאילו הם בני המקום, בלב מלא אהבה...
היתרון היחיד שראיתי במלון שלהם, (מלבד שכמובן הוא היה יותר זול, עקב ריחוקו מהמרכז), היה חדר האוכל שלהם... בנו שם חדר אוכל חדש, על הגג, מה שאיפשר להשקיף על כל העיר, וזה היה בהחלט מקסים... כל שאר הדברים (הריחוק מהמרכז, הסביבה בה נמצא המלון והעלייה המטורפת שצריך לעלות, אם יורדים לרחוב הראשי לאכול משהו, היו בגדר הרעת תנאים עצומה, עבורי - ותודה על כך שבחרתי אחרת).
הפגישה עם אורית הייתה מרתקת. היא שיתפה אותי בתרגילים שהיא והשותפים שלה עשו אתמול, כשהם עבדו על ההתפתחות של עצמם ושל העסק. זה היה יצירתי ומרתק.
מאד אהבתי לראות גם את ההתנהלות שלהם. מצד אחד, כל כך מסונכרנים ועובדים יפה ביחד, מצד שני, לכל אחד יש את המרחב והקצב שלו, לא קובעים שעה להיפגש. כל אחד מתעורר בקצב שלו, בזמן שלו, מתארגן, ונפגשים בחדר האוכל מתישהו (למרות שבתכנון היה לנסוע לאלי), אין לחץ. אין שליטה. יש קבלה, הקשבה וכבוד הדדי.
אחד הבנים הגיע ושיתף גם הוא בתובנות שהיו לו אתמול. גם אני שיתפתי בהתלבטויות שלי ובמטרות אליהן אני רוצה להגיע. הבחור השני גם הצטרף, ועשינו סוג של סיעור מוחות על העסק שלי.
השתתפתי בלא מעט קבוצות מאסטרמיינד, אך בכזאת קבוצה, עוד לא הייתי.
רמת האינטימיות בשיחה, העובדה שכל אחד יכול היה להיות אותנטי, לשים את הלב ולדעת שכולם יגידו את האמת, כפי שהם רואים אותה, אך בשום פנים ואופן, לא ימחצו את הלב שלך (גם אם הדברים שנאמרו היו לא קלים), אלא להיפך, ילטפו אותו... הייתה מדהימה...
קיבלתי הרבה דברים במהלך השהייה בגיאורגיה, אבל מה שקיבלתי בשיחה הקצרה ה"משולשת" הזאת, היה יקר מפז...
אנשים לפעמים שואלים אותי, איך בזמן כל כך קצר, של תהליך אימון, אפשר ליצור שינוי גדול... אתמול, ראיתי איך כמה דקות של שיחה, פתחו לי את הראש לכיוונים שאפילו לא דמיינתי, שהרגשתי ממש כאילו הראש שלי גדל פיזית, כדי להכיל את כל הדברים.
אורית סיפרה שהבנים אמרו אתמול שחבל שאני לא במלון שלהם, זה הצחיק אותנו, מכיוון שכאמור, אני כל כך מודה על כך... מה שכן, זה השאיר הרבה טעם של עוד, לבלות יחד ולדבר... הייתי רוצה שיהיו לנו עוד כמה ימים כאלה...
מכיוון שהזמן טס ויש לי בלילה עוד טיסה לתפוס, היינו צריכים לזוז, והחלטנו להמשיך לדבר במונית.
הזמנתי מונית שוב דרך BOLT, ועלה לנו הרבה פחות מהפעם הקודמת.
הגענו לבית של אלי, שמרוחק כחצי שעה בערך מטביליסי. מכיוון שהייתה אמורה להיות לי פגישה קצרה, ביקשתי מנהג המונית שיחכה לי שעה. החבר'ה כבר נכנסו לאלי ואני נשארתי לסגור פרטים עם הנהג, ופתאום גיליתי שאין לי ארנק.
כדי לא להוציא כל רגע את הארנק, שמתי לי כל פעם בכיס כסף, למה שהייתי צריכה. לא היה לי מושג אם כשהוצאתי את הכסף, שכחתי את הארנק בחדר, או שלקחתי ואיבדתי אותו.
ביקשתי מהנהג שיחכה שניה ונכנסתי לקחת כסף מהחברים. אחד הבנים הוציא מיד 100 לארי, ונתן לי.
הנהג לא רצה את הכסף ואמר שאשלם אחרי הנסיעה. לגמרי פייר.
הייתי בפגישה עם אלי, נשארתי עם חומר למחשבה, הלכתי להיפרד מאשתו ומהחברים וחזרתי למונית - למרות הפיתוי וההזמנה להישאר איתם לארוחה, הייתי חייבת לחזור לארוז ולהתארגן עם עוד כמה דברים שהייתי צריכה לעשות, לפני שאני חוזרת לארץ.
הנסיעה חזרה הייתה נחמדה.
למזלי, נפלנו על נהג שידע קצת אנגלית, (הרבה אנשים לא מדברים שם אנגלית, אלא רוסית וגיאורגית - שלא ממש עוזרות במקרה שלי). למדתי ממנו הרבה דברים על דרך החיים שלהם.
הוא עובד בערך 12 שעות, כדי להביא הביתה משכורת של אלף לארי (1200 ש"ח).
קופאית בסופר שעובדת 3-4 פעמים בשבוע, מרוויחה גג 300 לארי (420) שקל. אז נכון, החיים שם הרבה יותר זולים מאשר אצלנו, אך קשה מאד להתקדם... הוא בן 32, נשוי עם שני ילדים, גר עם המשפחה אצל ההורים שלו.
אחד הדברים המוזרים שראיתי בגיאורגיה היה שיש מכוניות עם הגה בצד שמאל, כמו שאנחנו רגילים, וחלק בצד ימין. במקרה אצלו ההגה היה מצד ימין. שאלתי למה זה, והתשובה הייתה שהמכוניות עם ההגה בצד ימין, זולות במשהו כמו 2000 דולר. מוזר, ומעניין...
בלילה הייתה לי טיסה חזרה.
נהג המונית שבא לאסוף אותי מהמלון, הקדים קצת ממה שקבענו, אך זה היה בסדר מבחינתי.
נסעתי לשדה, ואחרי כל הבדיקות הביטחוניות, הוצאתי מחשב וחזרתי לכתוב ספר שהתחלתי לפני כמה שנים.
כל כך הייתי שקועה במה שכתבתי, שלא שמתי לב לזמן שעבר. במקרה, הסתכלתי פתאום על השעון וגיליתי שבעוד 25 דקות, הטיסה שלי יוצאת ולא מצוין על הכרטיס באיזה GATE אני אמורה להיות.
קצת מבוהלת, ארזתי את עצמי במהרה וחיפשתי מישהו שיוכל לומר לי לאן אני צריכה להגיע.
מצאתי שני עובדי שדה, שחיפשו במערכת והיפנו אותי לשער 100B. הלכתי במהירות והגעתי ממש לקראת סגירת השער.
הסתיים המסע הראשון שלי לגיאורגיה (וכנראה, שלא האחרון)... ומחר מתחיל מסע חדש, של חקירה ויישום...
לילה טוב גיאורגיה, ובקרוב גם לילה טוב ישראל...
כמה תובנות חשובות מהמסע שלי:
1. ממש כיף לנסוע לבד... ותמיד, אם מאפשרים זאת, פוגשים אנשים מעניינים בדרך, שאפשר ללמוד מהם משהו. (פגשתי בדרך 3 אחים וגיסה, שבאו יחד למסע קניות בגיאורגיה, והיו חמודים מאד. למדתי מזוג קשישים ישראלים יוצאי גיאורגיה, שגלריה, זה לא בהכרח בית של אמנות, אלא במקרה שכאן, זה גם קניון, למדתי על החיים בגיאורגיה לפני עשר שנים מנהג המונית הראשון שנסעתי איתו מהשדה, ועל החיים עכשיו מנהג אחר, פגשתי את הבחור ממדינות ערב, שהלכנו יחד לתחנת האיסוף, איתו למדתי, שכשמורידים שיפוט ודעות קדומות, אפשר לשתף פעולה, ובכיף, ובחורה גיאורגית שדומה בול לבת של חברה שלי מארה"ב, ממנה למדתי על שירות ועל ענייניות).
בקיצור, מעניין לפגוש אנשים חדשים, ואפשר ללמוד מכל אחד משהו, אם אנחנו פתוחים לזה.
2. הפרשנות שלנו, לגבי כל דבר, עושה את ההבדל בדבר עצמו
כאשר, פחדתי בשעתיים הראשונות שלי בגיאורגיה, להסתובב בעיר. העיר הייתה עבורי מוזרה, מפחידה, ומנוכרת. כאשר הפרשנות שלי השתנתה - החוויה שלי השתנתה לגמרי. הרגשתי ביטחון והתחלתי ליהנות ולהסתכל על ההזדמנויות שנקרות בדרכי.
כנ"ל לגבי ההצעה לעבור מלון. מכיוון שלא הייתה לי לרגע מחשבה קורבנית, של אולי לא רוצים אותי, עשיתי את הבחירה שהייתה הכי נכונה עבורי (אם הייתי במלון שלהם, כנראה שלא הייתי יוצאת בכלל מהמלון), זכיתי להכיר מקומות חדשים, לטייל בסביבה מרכזית ומלאה "חיים", ולהיות "אדון" על הזמן שלי.
3. אחת הבעיות של אנשים עצמאיים ושל אנשים בכלל - שאוהבים לעשות הכל לבד, זה שהם לא זוכים לראות את הדברים אחרת ממה שהם מכירים. אין להם סיעור מוחות, ואין מישהו מבחוץ שיכול לתת נקודת מבט אחרת, או להסתכל במבט על על הדברים, בלי שיפוט וביקורת, אלא כתיאור מצב.
אני, באופן אישי, אמנם חברה כבר שנים בקבוצת מאסטרמיינד, אך הבנתי שזה לא מספיק, ואני חייבת ליצור קבוצה נוספת, שתענה על הדברים שאני מחפשת. כבר אמרתי בעבר, ואני חוזרת ואומרת, הקיפו את עצמכם עם אנשים שעושים, שחולמים, שמתקדמים, ושכבר הגיעו לאן שאתם רוצים להגיע. זה מביא לצמיחה מואצת, בכל תחום בחיים.
4. לבקש - כידוע, בדרך כלל בבתי מלון צריך לפנות את החדרים עד השעה 11:00. כשהחלפתי מלון בפעם הראשונה, ביקשתי להישאר עד הערב, כי כאמור, הטיסה שלי הייתה בלילה. הם לא הסכימו, ואני קיבלתי את זה, בלית ברירה. כשהחלטתי "אאוט אוף דה בלו" שוב להחליף מלון, החלטתי לבקש גם כאן, לעשות צ'ק אאוט מאוחר, למרות שבניסיון העבר, נתקלתי בסירוב. מעבר לכל הדברים הטובים שהיו במלון שלי, הם שלחו לי מייל, שבשמחה אוכל להשאיר את החדר לרשותי, עד הערב. אנשים לא יכולים לדעת מה אנחנו רוצים. הם לא קוראים מחשבות, ולרוב גם לא עסוקים בצרכים של מישהו אחר. האחריות שלנו היא לבקש את מה שאנחנו רוצים, וכמו שאומרים... מקסימום נצליח :). (ואם לא, זה גם בסדר... לפחות פעלנו לטובת עצמנו, ומתוך ביטחון).
5. להיות אותנטיים - כשהיינו אצל אלי, היינו עשרה אנשים. אני הכרתי מתוך התשעה הנוספים (חוץ ממני), רק את שלושת החברים שלי. למרות זאת, במהלך ההרצאה וההשתתפות שלנו בהרצאה, הייתה לי תחושה נפלאה של פתיחות ואותנטיות בין כולם. זה ממש הרגיש לי את התקופה שלמדתי בארה"ב אצל איאנלה, והיה בזה המון עוצמה. העוצמה שבפגיעות, נקרא לזה. המוכנות לשים את הלב על השולחן, לפני עוד אנשים, מחייבת שתהיה בכל אחד מאתנו המון עוצמה וזה היה מקסים. זה היה כל כך חזק, עד כדי כך, שהיה לנו תרגיל שהיינו צריכים לכתוב 3 סודות, כל אחד ולחלק את זה בין הנוכחים, בלי שנדע מה הם הולכים לעשות עם הסוד שלנו. אם יש מסר גדול שאני רוצה להעביר, זה המוכנות והמחויבות של כל אחד להיות אותנטי ולחיות בשלום עם ההשלכות. נכון, לא כל האנשים בסביבה יאהבו את זה, אבל מי שלא יאהב את זה, כנראה לא באמת צריך להיות בסביבה...
אחד הדברים הכי עוצמתיים מבחינתי שהיו במפגש וכמובן במאסטרמיינד, היה המוכנות להיות אותנטיים, לדבר על רגשות, על חולשות ועל חלומות...
6. לשמור על מיקוד - אמנם המיקוד כמעט השאיר אותי בשדה התעופה בגיאורגיה, אך יש משהו קסום, עמוק, ומקדם במיקוד, שמאפשר לנו להיות אפקטיביים וליצור עולם שלם בתוך הבועה שלנו, כשאנחנו שם.
7. להשאיר את השיפוט בבית, או לפחות להוציא אותו לחופשה מידי פעם - שיתפתי כבר בהתנגדויות שעלו בי, בפגישה עם אלי, בהחלטה שלי לשים אותן בצד, ובהמשך למצוא את היהלומים שבדרך.
בפגישה עם החברים, העלה גלעד רעיון מעולה, שממש רציתי לכתוב אותו. הרמתי את התיק מהרצפה, כדי לקחת את הפנקס הקטן שלי ותוך כדי, המשכנו לדבר והתיק עדיין נשאר עלי. פתאום אורית אמרה לי משהו, שהיא לא יודעת לשים את האצבע, אבל משהו בי מתנגד לשמוע את מה שהם אומרים... קלטתי, "וואו... את לגמרי צודקת, תראי איך אני יושבת... ללא ספק התיק הוא סוג של הגנה".
ברגע שהנושא עלה על השולחן, התיק ירד ממני והייתי במקום אחר של הקשבה וקבלה. מ ת נ ה ! ! !
8. ובהמשך לתובנה הקודמת, כשאנחנו לא מודעים למשהו, (כמו אני לתיק ש"הגן" עלי), אנחנו לא מודעים אליו. אבל כשאנחנו הופכים להיות מודעים למשהו, אנחנו חייבים לפעול, כי אם לא נפעל, אנחנו בעצמנו אלה שיוצרים ומטפחים את התקיעויות שאחר כך מפריעות לנו, ומשאירות אותנו, לעיתים שנים, באותו מקום.
9. אתמול אורית ישבה מולי בארוחת בוקר. היא הסתכלה עלי ואמרה: "וואו, הצלקת של הניתוח שלך נראית ממש טוב. רואים שאת מרגישה טוב". חייכתי, ואמרתי לה שיש לי רופא מעולה. אורית, ראתה אותי כמה ימים אחרי שהסירו לי את התפרים, והניתוח נראה די מחריד... וכאן, יש לי שתי תובנות לחלוק: 1. תדאגו להרגיש טוב, כי רואים את זה עלינו וזה גם מדבק... 2. באמת לרופא שלי יש חלק מאד גודל וחשוב באיך הניתוח נראה אחרי ההחלמה - תיקחו את המומחים הטובים ביותר, בכל תחום, כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר.
10. ללכת אחרי הלב, להיענות להזדמנויות - כי אלה קריאות של החיים לצמיחה אישית, וצמיחה אישית יוצרת צמיחה בכל תחומי החיים. הפחד קיים בשביל להגן עלינו, ללמד אותנו להיזהר, לתכנן את הדברים, אך לא בשביל לעצור אותנו מלעשות...
ואני אסיים כאן בסיפור קטן בנושא: לפני המון שנים, אחרי הפעם הראשונה שנסעתי לאיאנלה, היתה עלי כתבה בלאשה. בעקבות הכתבה, קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים. אחת הנשים שהתקשרה, סיפרה לי על חלום שיש לה ללמוד NLP, אצל מומחה באנגליה, ואין לה אומץ לעשות זאת.
דיברנו פעמיים, אם אני לא טועה, וסיימתי את השיחה, יאללה, לכי תקני כרטיס לאנגליה.
היא מעולם לא דיברה איתי מאז.
כמה שנים אחרי, חברה שלי מספרת לי שהיא הייתה באיזה מספרה, או מכון פדיקור (לא ממש זוכרת את הפרטים), והיו שם כמה נשים שדיברו. אישה אחת סיפרה שהיא מטפלת ב - NLP, היא למדה באנגליה ויש לה קליניקה משגשגת, והיא מרוויחה המון כסף וכו'...
חברה שלי אמרה לה שגם חברה שלה למדה אימון בחו"ל, בארה"ב, אצל איאנלה. אותה אישה "קפצה" ואמרה: "יש רק ישראלית אחת שלמדה אצל איאנלה, וקוראים לה יעל פילוסוף". חברה שלי ענתה: "נכון, עליה אני מדברת"... ואז היא ביקשה ממנה למסור לי ד"ש, ולהגיד לי שבזכות אותן השיחות, היא נסעה לאנגליה בסוף, והיום יש לה קליניקה משגשגת...
אז כן, חלומות נראים לפעמים מפחידים, אך הם יכולים להתגשם, אם נתמסר אליהם...
שמעתי פעם את בוב פרוקטור אומר, וגם את איאנלה שמעתי לא פעם, שאם החלום שלך לא מפחיד עד כדי כך, שהוא יגרום לך לעשותנבמכנסיים, כנראה שזה לא חלום מספיק ראוי...
אז יאללה חברים, לא פעם, לא מחר כך, לא מתישהו... אלא עכשיו!!!
ואם קשה לעשות את זה לבד, אני כאן בשבילכם...
להשתמע...
נ.ב.
שכחתי לציין, למדתי גם לאכול חינקלי. אלי אמר, שעל הדרך שבה "הרגתי" את החינקלי הראשון שאכלתי אי פעם, מכניסים לכלא...
אז, השתפרתי מאז...