אם הייתי צריכה לסכם את החופשה במילה אחת, הייתי אומרת: וואו...
בשתיים: קצר מדי...
בשלוש: מחכה לחופשה הבאה...
אבל לפני שאני אשתף בחוויות שלי, חשוב לי להגיד תודה לכל אלה שכתבו והגיבו... (בפוסט הקודם יש את התגובות ממני), ומי ששלח לי מייל, קיבל תגובה במייל.
זה אחד הפוסטים שכתבתי שזכה להמון תגובות ומסתבר שהגשמתי חלום שקיים אצל לא מעט אנשים... ושחלק קטן מהקוראים שלי, אף הגשימו אותו בעצמם.
אילת קיבלה אותי בפנים מאירות.
הגעתי ממש מוקדם, כמה שעות לפני שמקבלים חדרים במלון. הלכתי לבית המלון, התיישבתי בלובי והוצאתי מהמזוודה הקטנה את תיק הגב, כדי לשים בו את המחשב, מכיוון שהתכוונתי להשאיר את המזוודה בחדר שמירת החפצים ולטייל, עד שהחדר שלי יהיה מוכן.
אחרי שהתארגנתי, הלכתי לפקיד הקבלה ושאלתי מתי לדעתו אוכל לקבל את החדר. הוא הסתכל במחשב ואמר: "עכשיו".
וואו... זו הייתה ההפתעה הראשונה שלי. מתחילים ברגל ימין.
התארגנתי לי בחדר, בניגוד לתמיד, הפעם בחרתי לישון בצד שאני לא רגילה - הרי רציתי לצאת מאזור הנוחות, לא? ויצאתי לטייל בעיר.
אני תמיד אומרת שכאשר אנחנו מתקדמים בהתפתחות שלנו, כל כמה זמן מגיע לחיינו מבחן, שבא לאפשר לנו ליישם את מה שלמדנו, או... להראות לנו שיש לנו על מה לעבוד בנושא.
במטוס ישב לידי בחור ופיטפטנו לאורך הטיסה. הוא הציע שנלך יחד לשתות קפה יותר מאוחר, אני... החלטתי להיות נאמנה לעצמי ולא להתחייב. הרי יצאתי לחופשה כדי להיות לבד... לא?
במטוס היו תמונות פרסומת של ההופעה החדשה של "WOW" וממש בא לי ללכת. החלטתי לבדוק את הנושא.
הלכתי באותו יום 12.5 ק"מ, לאורך הטיילת, התפנקתי בארוחה טובה, בדקתי לגבי ההופעה ואז גיליתי שיש הופעה (במסגרת תחרות בינלאומית) של בלט על הקרח, החלטתי ללכת להופעה הזאת, והיום טס...
חזרתי לחדר רק בלילה, עייפה אך מרוצה וגיליתי שאפילו לא פתחתי את המחשב.
האמת שלקחתי את המחשב, לא כדי לעבוד, אלא פשוט חשבתי שיהיה לי זמן שקט להתקדם בספר שהתחלתי לכתוב, ורציתי לצלם איזה שני סרטונים, אך כל כך נהניתי מההתנתקות, שהכל נדחה לצד.
בבוקר שלמחרת, הלכתי לארוחת בוקר מלאת ביטחון ואנרגיה.
לפני שנסעתי לא ידעתי איך אני ארגיש, לשבת לבד בחדר האוכל. בזמן אמת - הרגשתי מצוין. לא ניסיתי לשבת בצד או להסתתר, אלא להיפך, בחרתי בשולחן שהיה במרכז חדר האוכל ונכחתי ברגע, בהנאה מהארוחה ובמחשבה על איך ייראה היום שלי.
אחרי הארוחה הלכתי לבדוק אפשרות למסז' (תודו שהתפנקתי), ומכיוון שהספא היה סגור עדיין, נשכבתי על כיסא נוח על שפת הבריכה, עם ספר טוב, וקראתי.
המטרה העיקרית שלי בחופשה הזאת הייתה להתחבר לעצמי מחדש, בלי הרעשים של הסביבה, של מה שצריך, של עבודה וכו'... ואחד הדברים שאני ממש אוהבת זה להתבונן בעצמי מהצד ואז לפעול מתוך מודעות רחבה יותר...
הייתי מרותקת לספר שקראתי, ופתאום שמתי לב שאני נעשית חסרת מנוחה.. הביקורת התחילה לצוץ... יש לי דברים שתכננתי לעשות ואני כבר יותר משעתיים פה ולא זזה, והזמן טס... חייכתי לעצמי והזכרתי לי שאני בחופש וכל תכנית יכולה להשתנות וזה בסדר. שוב
הסתכלתי על ההרגל שלי לרוץ אחרי הדברים, להספיק, ליצור לחץ... והחלטתי שזה לא מה שאני רוצה...
נשארתי להתענג מהשמש ומהספר עד הצהריים, ואז החלטתי שהגיע זמן לזוז...
הלכתי לאכול צהריים, ומשם לאטרקציות מגניבות בקניון ICE MALL.
הייתי בקולנוע 7 מימדים, והבחורה בקולנוע ראתה שכל כך נהניתי, שהציעה לי להישאר בעוד סרט (אנרגיות טובות), משם הלכתי למבוך של מראות, שיחקתי כדורגל (אמיתי), כשהשוער הוא רובוט (וכן... הצלחתי להבקיע שער, בניסיון השני), והשיא היה... שהתמודדתי עם קורת הפחד... (אני לא אגלה לכם מה זה, כדי לא לקלקל למי שירצה להגיע לשם.... אך אומר שהרגשתי שאני באחת המשימות של המרוץ למיליון - לא פחות)...
זו הייתה חוויה מדהימה.
משם הלכתי למשביר, לחפש מתנה לללי, האחיינית המהממת שלי, ליום הולדתה. ראיתי את השקיעה על חוף הים, ושוב צעדתי מעל 10 ק"מ לאורך הטיילת.
חזרתי לחדר בערב ושוב התבוננתי מהצד... הפתיע אותי לראות שאין לי שום חשק לפתוח את המחשב.
בימים רגילים, אין מצב שאני ליד מחשב והוא לא דולק. ועכשיו, הוא ממש לא חסר לי. קצת מוזר...
במקום לשבת עם המחשב, הוצאתי בלוק ציור קטן, שהכינותי מראש, וגזרי עיתונים שהכנתי, והתחלתי לבנות לוח חזון חדש. זה נתן לי קצת הזדמנות לחקור מחדש מה אני באמת רוצה ברגע זה בחיי...
הגיע היום השלישי. חשבתי לצלם על הבוקר את הסרטון שרציתי. קמתי מוקדם להתקלח ולהתארגן, וראיתי שהמקום בו רציתי לצלם, לא מתאים, בגלל רעשי הסביבה, אז ויתרתי על הרעיון והלכתי לחדר האוכל. גם בפעם הזאת, למרות היותי לבד, הרגשתי נוחות ושייכות לסביבה.
גיליתי שהלחץ שבו אני שמה את עצמי רוב הזמן מתבטא גם באכילה. שמתי לב שאני אוכלת במהירות, כאילו מישהו רודף אחרי... והחלטתי להתאמן על לאכול לאט, לנשום, לפעול מתוך מודעות...
אחרי האוכל חזרתי לחדר, לארגן את הדברים ולהקשיב להרצאה.
שאלתי אם אוכל לפנות את החדר יותר מאוחר מהרגיל ונענו לבקשתי בשמחה (עוד שיעור חשוב: תמיד צריך לנסות)... הייתה לי טיסה בערב וכל היום היה לפני...
אז המשכתי לעצב את לוח החזון, יצאתי שוב, הפעם לאזור השוק, לחפש מתנה לללי, וחזרתי לבריכה, להמשיך לקרוא את הספר.
הבנתי שהייתי עסוקה מדי לאורך החופשה ולא ממש הספקתי "לפגוש את עצמי" כמו שרציתי, אבל זה גם בסדר, כי עשיתי דברים שעשו לי כיף.
לסיכום - כמה דברים שזכיתי לראות ו/או להבין ברמה עמוקה יותר, לאורך הדרך...
1. לפעמים אנשים שואלים אותי כמה זמן עוד ייקח להם עד שיגיעו ליעד, למקום של אהבה עצמית, קבלה, שלווה, סבלנות, או לא משנה מה היעד... והתשובה שלי היא תמיד, שהעבודה לא נגמרת כל עוד אנחנו פה. החופשה הזאת, הראתה לי את זה ב - LIVE... את הלחץ שלי להיות בעשייה, שבא על חשבון להיות בהוויה.
2. ראיתי איך התכנותים שקיימים בנו (הן תכנותיים אישיים שעברנו, והן תכנותים אוניברסליים) - להרגיש נקיפות מצפון אם אני לא עושה, או לא עושה מספיק... (מי בכלל קובע מה זה מספיק, אם לא אנחנו. ואם אני זו שקובעת, אז למה להרגיש נקיפות מצפון על כך?).
3. גיליתי מחדש את העונג והסיפוק שיש בלצאת מאזור הנוחות, ו"קפצתי" על ההזדמנויות שנקרו בדרכי לפעול מהמקום הזה.
4. למדתי ששלושה ימים, זה ממש לא מספיק, ושחופשת ההתבודדות הבאה, (מתי שלא תהיה), תהיה ארוכה יותר.
5. למדתי כמה "מנקה" זה לבחור להתנתק מהטלפון ומהמחשב
6. ראיתי שכשאני מכבדת את עצמי ואת החופש שלי, גם אחרים עושים זאת.
7. ראיתי כמה מצבי השתקפות נהדרים היו לי בחופשה הזו, וזה סיפר לי על האנרגיה שלי.
8. גיליתי שאני לא ממש יודעת בבהירות מה אני רוצה, למרות שחשבתי שאני יודעת. ויותר מכך, למדתי שזו שאלה חשובה לשאול את עצמנו מאה פעמים ביום, כי בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו, אם נדע מה אנחנו באמת רוצים.
9. כדי להגיע לחופש אמיתי חייבים להתאמן על תודעה של חופש, תודעה שבוחנת את הסיפור שלנו, את המגבלות שאנחנו רואים בכל סיטואציה, ואת המוכנות להתעלות מעל המגבלות על ידי שאילת השאלות הנכונות, ומוכנות לצאת מאזור הנוחות.
10. יש מסביבנו אנשים מדהימים, ויש אנשים שפחות... החוכמה היא שנלמד להתמקד במדהימים... (אגב, כשיש אנשים סביבי שהם לא מהסגנון האהוב עלי בהתנהגות שלהם, אני מיד עושה הו'אופונופונו. זה מסית את האנרגיה מהם - וכידוע, אם הייתי ממקדת בהם את תשומת הלב, זה מה שהיה גדל, וזה מאפשר לי לפתח יותר סבלנות וסובלנות כאדם.
11. הכל קורה מתוך סיבה שתומכת בנו, גם אם אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה, וככל שנתאמן על יצירת הביטחון הזה בחיינו, כך נרגיש יותר טוב וניצור לנו חיים יותר טובים. וזה מזכיר לי... הייתה לי פגישה בשבוע שעבר ודיברנו על נושא ה"ציפיות", וכמי שהייתה "מלכת הציפיות", הנושא הזה ממש קרוב לליבי.
דיברתי על כך שאין לי ציפיות, כי ציפיות הן פורמט של חבלה עצמית אכזרית במיוחד, ואותה בחורה שאיתה דיברתי שאלה אותי, איך זה יכול להיות... איך מגיעים לזה... והתשובה: מתאמנים על זה!
אז אם יש משהו ממש חשוב שאני רוצה להעביר לך בפוסט הזה, זה להתאמן!!! להתאמן על הדברים שקשה לך איתם, להתאמן על אמונה, על אמון, ועל אמונה בעצמך. להתאמן על קבלה, על אהבה עצמית, על סליחה, על יצירת סיפורים חדשים (אחרי ששחררת את הישנים שמרגישים קצת לעוסים ובעיקר תוקעים), ועל כל מה שיכול לשפר את חייך.
מגיע לך יותר. מגיע לכולנו יותר.
מגיע לנו לשמוח, להצליח, להיות בריאים, אהובים, ולהגשים את מי שנועדנו להיות... ואלה דברים שצריך להתאמן עליהם...
נראה לי שחלקתי מספיק להפעם...
נשתמע בקרוב,
יעל.