אתמול לפנות בוקר, אחרי קרוב ל - 40 שעות בדרך, סיימתי את המסע שלי בארה"ב וחזרתי לארץ.
מסע שהתחיל לפני כחודש וחצי, שמטרתו העיקרית הייתה עבודה על הקורס "זה הזמן לאהוב את עצמך יותר" בגרסה אמריקאית ובדרך פגשתי עוד מטרות קטנות, הישגים, ובעיקר למידה ותובנות.
מי שביקש לעקוב אחרי המסע שלי, קיבל ממני בשבועות האחרונים את הפוסטים שכתבתי כ"יומן מסע", שהסתיים בנסיעה שלי לחופשה בפלורידה.
פלורידה הייתה מקסימה, אך כלום ממה שתכננתי לא קרה ובגלל אילוצים שלין (החברה שלי) חלתה והייתה בבית חולים, גם לא ממש הספקתי לטייל שם. אבל... כל דבר לטובה וזה רק נתן תמריץ לביקור נוסף.
הפעם, היה חשוב לי להעלות את הפוסט הזה לבלוג, כיוון שהוא מתמקד בעיקר בתובנות שלמדתי במהלך המסע הזה, שהיה משמעותי מאד ואין לי ספק שלפחות חלק מהתובנות שלי, רלוונטיות ויכולות לשקף דברים גם לאחרים שנמצאים במסע של התפתחות אישית ופיתוח אהבה עצמית רבה יותר.
אז מה למדתי על עצמי, ובכלל, דרך המסע הזה...
1. דווקא אחרי שהגעתי לפנסילבניה, אחרי נסיעה של 32 שעות (שני מטוסים, סאבווי, ואוטובוס), הבנתי כמה גדול היה מה שעשיתי - המחויבות שלי ללמוד אימון בארה"ב, שנתיים בהן חייתי חצי חודש בארץ וחצי בארה"ב, ההתחייבויות הכספיות שלקחתי על עצמי, ההליכה אחרי החלום (והמוכנות לשלם כל מחיר - פיזי, רגשי, מנטלי, ורוחני), והלימודים הקשים והאינטנסיביים באנגלית, בתרבות ומנטליות שונות לגמרי משלי.
כשהייתי בתוך ה"טראנס" הזה של נסיעה וחזרה, לא ראיתי את זה כמשהו מיוחד, ולא הכרתי בכוחות העצומים שנדרשו ממני לעמוד בכל זה. ובשתי מילים, זה היה שיעור בהערכה עצמית.
2. גיליתי שיותר אנשים משחשבתי חיכו לי ורצו לפגוש אותי ולעומת זאת ארבעה אנשים שקיוויתי לפגוש, לא היו מוכנים לעשות את המאמץ כדי שזה יקרה. למדתי כאן שני דברים חשובים:
* כשאנחנו נוגעים באנשים ומגיעים ללב שלהם, הם זוכרים לנו את זה, גם אם לא היינו בקשר במשך חמש שנים.
* אנשים שרק "מדברים", אך לא מוכנים לעשות שום מאמץ בשביל לקדם דברים (גם אם הם מגדירים אותם כחשובים להם), הם לא האנשים שאני רוצה להיות בסביבתם - גם אם ממש אכפת לי מהם ואני אוהבת אותם. (אחד המנטורים שלמדתי מהם - ג'וני ווימברי -
אומר שאם יש סביבך 9 אנשים מקטרים, נחש מי העשירי? כנ"ל לגבי כל תחום, עניין של תדרים). לפעמים עדיף לאהוב את האנשים מרחוק, ולא להתפשר על סביבה של אנשים ש"יושבים על הגדר" ומחכים שמישהו יעשה את העבודה בשבילם.
3. למדתי ליישם טוב יותר את התובנה השלישית מהספר "ארבע ההסכמות" שאומרת לא לקחת שום דבר באופן אישי. אנשים עושים, אומרים, או לא עושים דברים מהמקום בו הם נמצאים, ואין לזה שום קשר אלינו, אלא אם אנחנו אלה שקושרים את זה אלינו.
4. למדתי שלעבוד עם אנשים שיש להם מטרות דומות לשלנו זה כיף ויכול לעשות את ההבדל בגדול...
5. הבנתי שמי שלא מוכן להוציא כסף על רכישת ידע ולהשקיע בהתפתחות אישית, לא באמת מוכן ליישם ולצמוח, גם אם יקבל חינם את כל העזרה שבעולם.
6. ראיתי איך אנשים נוטים להתעלל בעצמם ולהאשים על כך אחרים. הקשבתי לשפה, לטון, לתוכן וזה דרבן אותי להיות יותר מודעת למה שאני אומרת לעצמי, על עצמי ועל אחרים... (הרי הכל זה השתקפויות).
7. הרגשתי שקבלה ואמונה הם נכסים שאני חייבת לתחזק ולהעצים. בכל פעם שדברים השתבשו והתייחסתי אליהם בקבלה מוחלטת מתוך אמונה שהכל לטובה, דברים נפלאים קרו, צירופי מקרים וסנכרון הגיעו ממקומות בלתי צפויים והדברים התנהלו באופן מוצלח
יותר ממה שיכולתי לתכנן. אחת הדוגמאות המופלאות לזה היה הטיול לפלורידה שבוטל (והיה אמור להיות החופשה שלי בארה"ב) וחזר להיות רלוונטי לפני שחזרתי לארץ, דבר שיצר הזדמנות להיפגש עם המורה שלי, (שנמצאת במדינה אחרת), חסך לי נסיעה באוטובוס של עשר שעות שהוחלפה בטיסה פנימית של שלוש שעות, וגם לא מעט כסף (וכל זה בזכות העיתוי שהשתנה).
8. הבנתי שלהיות מחוברת לרצון ולמטרות שלי, חשוב יותר מאשר להיות מחוברת לרצון של האחרים. ולכן ויתרתי בלי נקיפות מצפון על חתונה ועל מסיבת יום הולדת שהוזמנתי אליהן, מתוך מקום אותנטי של יצירת סדרי עדיפויות.
9. למדתי לקבל, בלי להרגיש לא נעים, ואפילו ליהנות מזה. (איזון בין נתינה וקבלה יוצר הרמוניה ונותן תחושה טובה לנו ולאחר, שבדיוק כמונו, אוהב כנראה לתת).
10. הבנתי שגם אם לא בא לי לעשות משהו, זו לא סיבה מספיק טובה לוותר לעצמי ולא לעשות אותו, כשמדובר על התקדמות לקראת המטרה שלי. ושתחושת ההישג וההערכה העצמית שווה את ההתמודדות עם ה"לא בא לי" ואת ה"מאמץ" של להגביר מוטיבציה.
11. האנשים שסביבנו הם אחד הנכסים החשובים שיש לנו.
12. כמה אני אוהבת את המתאמנים שלי וכמה התגעגעתי לעבודה שלי. (איזה ברת מזל אני) :).
13. שכל האנשים שמגיעים לחיינו, הם בעלי משמעות - גם אם אנחנו לא רוצים לראות את זה. ושלפעמים ההשתקפויות באות רק כדי להראות לנו כמה התקדמנו, ומה אנחנו לא רוצים יותר בחיים. (פגשתי את זה בעיקר עם קבוצת נשים "חברות" שהראו לי כמה השיחות והעניינים שהעסיקו אותם לפני חמש שנים, ממשיכים להעסיק אותן היום, כאילו העולם נעצר אז. בלי שום שינוי, ובלי שום התקדמות).
14. נוכחתי לדעת עד כמה חמש שנים יכולות להיראות כמו אתמול כאשר אתה מחובר לאנשים מעבר לזמן ולמרחק באמצעות חוויות עמוקות, רגשות ומסע משותף.
15. גיליתי שאף פעם לא מאוחר לסגור מעגלים שנשארו פתוחים ולשוחח על דברים, גם אם עברו שמונה שנים מאז שקרו.
16. גיליתי שהשיח הפנימי שלנו עם עצמנו, הוא הרבה יותר נוקשה וחזק מהשיח שאנחנו מנהלים עם אחרים, מתוך פחד.
17. למדתי שאני יכולה לשמוע דעות של הרבה אנשים שאני מעריכה, אך תמיד בסופו של דבר לסמוך על התחושה הפנימית שלי.
18. למדתי שיש לי עוד מה ללמוד ויש עוד מה לשפר במערכת היחסים שלי עם עצמי.
19. שחשוב לסגור מעגלים בחיים, כדי להתקדם...
20. שאני ברת מזל להיות מוקפת בכל כך הרבה אנשים מדהימים...
21. שיש אנשים נפלאים בקהילה שלי וגם אם אני לא מכירה את רובם באופן אישי, בכל אימייל, טלפון, או SMS, אני חווה את השמחה על היותכם בחיי.
22. שהמרחק האמיתי הוא לא מספר הקילומטרים או המיילים בין מקום למקום.
23. התחזקתי לראות שוב ושוב, שכשרוצים... הכל אפשרי!!!
24. שבעיות שמתעלמים מהן, לא נפתרות מעצמן (בשבוע האחרון לפני שנסעתי, היה לי בעיות עם המצבר באוטו... אותן בעיות חיכו כשחזרתי)... כך זה בכל תחום בחיים.
25. שתחושת השפע לא חייבת להיות קשורה לחשבון הבנק.
26. להקשיב ללב וללכת אחריו.
27. ליהנות מהדרך, גם כשהיא לא קלה... ולא לשכוח לעצור ולהסתכל על הנוף המשתנה לאורכה...
28. שיש לי יותר כוח ממה שיכולתי לדמיין.
29. לא לוותר על לבקש מה שצריך, מתוך פחד לקבל לא.
30. שאפשר להיות 40 שעות בדרך ואחרי כמה שעות לחזור בכיף לעבודה, כאשר עושים את זה עם תשוקה.
31. שהתגעגעתי לתקופה של הלימודים למרות שהייתה קשה ומאתגרת...
32. שאותן המילים יכולות לסמל משמעות שונה לגמרי, אצל אנשים שונים.
33. בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב, לשמור על אמונה.
34. לשיר, לרקוד, להודות ולפתוח את הלב תמיד עוזר להעלות את האנרגיות ולראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת.
35. לוותר על הרצון להיות "מושלמת" ולתחזק את האומץ להיות אותנטית.
36. כמה העולם הוא קטן... ולמרות שזו אמרה ידועה, כשחווים את זה שוב ושוב זה מדהים כל פעם מחדש....
37. כמה אני שמחה שאני יכולה לעבוד מכל מקום בעולם.
38. כמה שאני אוהבת את כל מה שיש לארה"ב להציע לי, הכי כיף זה לחיות בישראל...
39. מפעל קוקה קולה הולך להפסיד מזה שחזרתי לארץ :) (כמויות הקולה המטורפות ששתיתי שם הולכות לרדת באופן משמעותי).
40. אין כמו הפנקייקים הקטנים של ההולנדים...
41. שינויים הם דרך נפלאה למדוד את ההתפתחות שלנו.
42. למרות שאחת מהגדרות המסע שלי היו לחזור ליצור לי אזור נוחות שנקרא "לצאת מאזור הנוחות באופן קבוע", זה לא תמיד היה קל... אך תמיד זה היה מספק...
43. לפעמים המטרה היא לא באמת המטרה... כפי שאמרתי נסעתי בשביל עבודה ובזה באמת התמקדתי, אך ללא ספק הדבר החשוב ביותר שקרה במסע הזה היה ארוחת צהריים עם המורה שלי. גם אם לא הייתי עושה בחודש וחצי האלה שום דבר, חוץ מהפגישה הזאת, המסע הזה היה שווה את זה...
והשיעור כאן, פתיחות, גמישות, ואמונה... באלוהים, בעצמי, באנשים, בצדק, בחסד, בטוב...
בטח יעלו תובנות נוספות בהמשך...
תודה לכל מי שליווה אותי במסע הזה באופן וירטואלי ובאופן פיזי ובכלל על היותכם חלק מחיי...
שלך,
יעל