אני בן אדם מאד נוסטלגי...
רוב החברויות שלי מלוות אותי עשרות שנים, נדיר שתמצאו אותי בחנויות בגדים, או נעליים, כי אני פשוט אוהבת את מה שיש לי, כך שאין לי ממש צורך "לרענן"... (אלא אם אני צריכה משהו, או שעל הדרך ראיתי משהו שממש "עשה לי את זה" - וזה קורה אחת לכמה שנים), החנויות היחידות שיש לי "רעב" לפקוד, הן חנויות הספרים... וגם, זה רק מתאסף לעוד ועוד, הם לא מתחלפים...
אני שומרת מכתבים שקיבלתי בעבר הרחוק, (כן, פעם, לפני עידן האימייל, ווטסאפ, ואפילו הטלפון הסלולרי - כשפקדנו יום יום את תיבת הדואר, לראות אם המכתב המיוחל סוף סוף הגיע)...
למה אני מספרת לך את זה עכשיו?
לפני שנה בערך, כתבתי פוסט בנושא מה השיעורים שלמדתי מתקופת הקורונה. אני יודעת שלכל אחד ביקום הזה היו שיעורים ללמוד מהתקופה הזאת. חלקם קשור למערכות יחסים, חלקם להתפתחות אישית, עסקית, כישורי חיים ועוד. אך נראה לי שיש שני שיעורים שמשותפים לאנושות כולה ועליהם בא לי לדבר.
בחודשים האחרונים אני ממוקדת ב"ניקוי" דברים שכבר לא רלוונטיים בחיי. יש סיבות שונות לכך:
זה יכול להיות שהם כבר לא מקדמים, אלא מושכים לאחור, שהם כבר לא משמחים, אלא מעיקים, או שפשוט כבר לא הולמים את מי שאני עכשיו, ומי שאני רוצה להיות...
זה לא אומר שהם לא טובים יותר, אלא פשוט פחות מתאימים כרגע.
וזה ממש ניקיון כולל. ברמה הפיזית - לשחרר אנשים שכבר לא מתאימים, (אגב, גם אם ברמה הרגשית זה כואב), חפצים, ובעיקר מכתבים שכתבתי, שקיבלתי, וכו'... וכן, כל מכתב עבר בדיקה מדוקדקת ומשא ומתן עם עצמי, עד שהייתי מוכנה לוותר עליו. (אמרתי מראש שאני אדם נוסטלגי), כל דבר שכתבתי עבר הרבה התחבטויות ותהפוכות רגשיות, איך ייראו החיים שאחרי - בלעדיו.
ברובד הרגשי - לשחרר רגשות שונים שכבר לא רלוונטים כמו: היקשרויות לדברים, הצורך להיות צודקת, הרצון להאשים, הפחד וכד'.
וברמה המנטלית - לשחרר מחשבות, דפוסי מחשבה, אמונות (שקשורות גם לרמה הרוחנית), תירגולים שעשיתי בעבר והגיע זמנם להשתדרג, שיפוט, ביקורת, וכד'.
זה לא תהליך קל בהכרח, אך הוא מחויב המציאות, מכיוון שהעולם של היום שונה מאד מזה שחווינו לפני שנתיים, ומי שלא יבחר בשינוי, יש סיכוי שהשינוי יבחר בו, ואני תמיד מעדיפה להיות הסיבה בחיים שלי, ולא התוצאה של נסיבות חיצוניות.
לאחרונה, בתכנית הליווי, נתקלתי כמה פעמים, מאנשים שונים ובווריאציות שונות, את הנושא של לשחרר דברים, או לוותר על דברים בחיינו, ועל הקושי לעשות את זה.
אני יודעת שאם משהו מגיע לחיים שלי, ועוד מכמה אנשים... ללא ספק הוא קשור אלי.
אני כל כך מבינה את הקושי, את הרגשות המעורבים שכרוכים בשחרור, את תחושת הוויתור, הפחד, אי הנוחות. זה משקף לי בדיוק את מה שאני בחרתי לעשות, את האטצ'מנט שלי לדברים שלי, ואת ההתגייסות היומיומית להמשיך לסנן, להמשיך לשחרר, לנקות, להשאיר רק את מה שצריך ונכון. (ואגב, זה לא קורה בפעם אחת. יש סינון ראשוני, ואחר כך עוד סינון, ופרידה מאד כמה דברים, ועוד סינון וכו', עד שאני מגיעה לדברים שאני ממש עוד לא יכולה לוותר עליהם. וגם אז, חוזרים אחרי זמן מה לסיבוב נוסף וממשיכים).
הבנתי כמה חשוב לשים דגש על השיעור הזה, הן בחיים שלי, והן כתמיכה במתאמנים בתכנית.
מעבר לזה שאני מרגישה שזה צו השעה, אני יודעת שרק כאשר נהיה מוכנים לפנות את האנרגיה הישנה מחיינו, נוכל לתת מקום ולחוות את האנרגיה החדשה, שמביאה איתה הרבה דברים נהדרים (למרות האתגרים שמתלויים אליה).
ואני אישית מעדיפה לעשות את זה מתוך בחירה, ולא מתוך כורח.
השיעור השני, והלא פחות חשוב, שנראה לי שעל כלל האנושות ללמוד, (והוא גם קצת קשור לשיעור הראשון ותלוי בו), זה הנושא של אחדות. אנחנו חייבים להתאחד.
זה לא איחוד שקשור לפוליטיקה, זה לא קשור לתמימות דעים, לא בהכרח להאמין לאותם דברים, בוודאי שלא לחשוב אותו דבר, זה הרי בלתי אפשרי... להתאחד מבחינתי פירושו להבין איזה עולם אנחנו רוצים לחיות בו, ואיזה עולם אנחנו רוצים להשאיר לדורות הבאים.
זה אומר להיות מוכנים לקבל את מי ששונה מאתנו - במראה, במחשבות, בתפישות, באמונות, ועדיין לכבד אותו ולתת לו מקום.
זה להיות מוכנים לוותר על השיפוט והביקורת, ולהתמקד בלהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו.
זה להבין שזה לא משנה הצבע שלנו, המין שלנו, או הדרך בה אנחנו רואים את העולם... בסופו של דבר, כולנו קשורים זה לזה ומשפיעים אחד על השני. ולא מדובר רק עלינו, בני האדם, אלא גם על הטבע, הרוח, בעלי החיים, וכל מה שקיים ביקום. כשאנחנו לא שומרים עליהם, אנחנו מפרים את האיזון הטבעי ופוגעים בעצמנו.
אני אוהבת לתת את הדוגמא שכאשר זורקים אבן לאוקיינוס, אנחנו רואים רק את האדוות סביב המקום שהאבן נפלה. אך כאשר יש תנועה באוקיינוס, היא משפיעה על האוקיינוס כולו, גם אם אנחנו לא רואים את זה בשדה הראיה שלנו.
גם כשאנחנו חושבים אחרת, מתלבשים אחרת, נראים אחרת, יש בינינו הרבה יותר מן המשותף, מאשר מן השונה וכשנסכים לקבל את זה, יהיה לנו קל לחבק את האחר גם כשאנחנו לא מסכימים אתו, ובלי לנסות לשכנע אותו.
אני מרגישה שהשנתיים האלה היוו בית ספר לכולנו... וכמו בכל בית ספר, יש אנשים שרצו להיות "מצטיינים" וישר הסתכלו על השיעורים שיש להם ללמוד, ועשו עבודה, יש כאלה שלקחו את הזמן לבחון את הדברים לעומק, ניסו קודם להבין במה מדובר ומה עליהם לעשות, יש כאלה שמיד היו מוכנים להתגמש ולהתאים את עצמם (אגב, חברות שישר למדו את הזום, התחבר אליו והמשיכו לעבוד כמעט במתכונת רגילה, הם דוגמא לכך), ואחרים שפשוט התנגדו, וניסו "להילחם" בשיעורים.
לכל אחד הדרך שלו להתמודד, והזמן הנכון לו לעשות שינויים והתאמות למצב החדש. עם זאת, אני בטוחה, ששני השיעורים שציינתי משותפים לכולנו, וככל שנהיה מוכנים ללמוד אותם יותר מהר, כך נצא נשכרים מהדברים שייפתחו לפנינו.
אני מזמינה כל אחד ואחת שבא להם, לשתף אותי במייל על השינויים שאתם חווים בתקופה זו.
אגב, בחרתי בתמונה של היאחזות בחיים.
היו כל מיני תמונות של היאחזויות בדברים, אך בחרתי דווקא בזו, כי כאשר אנחנו נאחזים במשהו, כמו הדברים שציינתי, למרות שלא מדובר בחיים שלנו, לא בלהיות או לחדול, לעיתים מאד קשה לנו לשחרר, ואנחנו מתייחסים אל הדברים כחיים ומוות.
לי התמונה הזאת מהווה תזכורת, שהחיים הם החיים, לא משנה כמה ניאחז, אין לנו באמת שליטה עליהם. לחיים של כולנו יש תאריך תפוגה ולכן כדאי לחיות אותם, כאן ועכשיו ובכל רגע נתון... וכל השאר, זה כל השאר... עניין של פרופורציות.
נשתמע בקרוב.
אגב נוסף,
כשאתם כותבים תגובות בפוסט, אני רואה אותם ומגיבה להם, אך סביר להניח שאתם לא חוזרים לפוסט לראות את התגובה שלי... קחו את זה בחשבון...