וואו... כבר המון זמן לא שיתפתי וכל כך הרבה דברים מדהימים קורים...
מאז התחילה הקורונה, הבנתי שיש כאן הזדמנות לחשב מסלול מחדש. לא בדיוק ידעתי מה אני מחפשת, אך הסגר שהיה, שתי בדיקות הקורונה שעברתי (הראשונה הלכה לאיבוד ונמצאה אחרי מס' שבועות) ויצאו שליליות, הפחד שניסו לזרוע בנו דרך התקשורת ועוד... גרמו לי להבין שהסיפור כאן הוא לא סתם... הוא מן תזכורת מאד ויזואלית לכמה החיים שבירים, לכך שהדבר הוודאי ביותר בחיים הוא השינוי ושכדאי מאד שנבחר להיות גמישים ולהתאים את עצמנו לעולם החדש, כי מה שנשאר קשיח, בסופו של דבר נשבר...
במשך שלוש שנים שאני תכננתי לעבור צפונה, אבל לא ממש הזזתי את זה. הבנתי שהגיע הזמן... איך שהתחילו הדברים, עוד לפני שדיברו על סגר ועוד לא ממש ידעו לאיזה כיוון הדברים הולכים, יצאתי לחפש את הבית החדש שלי...
מצאתי!!!
מצאתי בית חדש ומקסים, בכל כיוון שאני מסתכלת, יש נוף ותחושת שלווה...
ראיתי את הבית ולקחתי איזה חצי שעה לחשוב, כי לא תכננתי לגור בבית קרקע ורציתי לבדוק עם עצמי מה אני מרגישה לגבי זה.
כשיצאתי מהבית, קיבלתי טלפון מחברה ואני בשיא ההתרגשות/התלבטות לגבי הבית, רגע לפני חתימה על חוזה שכירות, לא ממש הארכתי בשיחה...
שבועיים לאחר מכן, נדהמתי לראות הודעה ממנכ"ל הקהילה שלנו - של רוברט שמין, מודיע שהיא נפטרה בשנתה, באופן מפתיע.
זו הייתה טלטלה, שעדיין לא לגמרי נרגעתי ממנה, תזכורת נוספת לכך שהחיים הם כאן ועכשיו והם שבירים, וכמובן, להסתכלות פנימה...
ביום הזיכרון, על הבוקר - כמה שעות לפני שהתחיל הסגר, עברתי דירה - ולפעמים, אני מרגישה, שעברתי בכלל ליקום אחר...
לקחתי חצי שנה חופש (שמסתיימת ממש בימים אלה).
הפסקתי לקבל מתאמנים חדשים והתמקדתי רק בעבודה עם האנשים שהשתתפו בקורס לפיתוח אהבה עצמית, באספקת מוצרים שאנשים הזמינו ובמתאמנים שעדיין לא סיימו תהליך. (פרט למתאמנת אחת שביקשה לחזור ל"סיבוב שני" וכמובן אפשרתי לה).
לקחתי זמן, בלי לחץ, להתארגן, לחשוב, להיפגש עם חברים (זה לא יאומן, - וזה כבר שיעור בפני עצמו - כמה אני רואה יותר את החברים שלי מהמרכז, כשאני כאן. כשגרתי במרכז, כולנו היינו כל כך עסוקים וכאן פתאום אין לחץ, חברים מחליטים על יום "טיול " ובאים)...
בזכות שתי לקוחות שלי, נוצר קשר ביני לבין חברות ותיקות שהיו לי, אחת מימי התיכון ואחת מהצבא, שגרות ממש לידי והחיים מתמקדים במשמעויות אחרות ממה שהיו, לפני חופשת הקורונה.
עשיתי מסע בזמן, (העלאת הבלוג של החוויה שלי בארה"ב, החזיר אותי למסע המדהים הזה שעברתי), והבנתי.... הבנתי המון דברים...
הבנתי שאני חייבת להתחבר מחדש, כדי לדעת מה חשוב לי ומה אני רוצה וללכת אחרי זה...
הבנתי שחייתי בלחץ עצום, ושיש דרך אחרת... הנה, הכל נעצר והעולם לא התהפך, רק הפך אותנו ליצירתיים, גמישים ויעילים יותר...
הבנתי שבעשר השנים שאני בארץ, מאז שחזרתי מארה"ב, יצרתי לי אזור נוחות והגיע הזמן לוותר עליו ולנוע הלאה...
הבנתי שאי אפשר לכופף למציאות את היד והדברים קורים בזמן ובדרך שלהם... (האמת, את זה למדתי מזמן, אך הקורונה לגמרי חידדה את זה)...
ובעיקר נפלה לי תובנה "עצומה" בנושא של ייעוד, שיכולה לפתוח את הראש, לעוד אנשים...
כדי להסביר את זה, אני צריכה קצת לחזור אחורה...
תמיד ידעתי שאעסוק בטיפול כלשהו... חברה שלי, שהיא מורה לרייקי וזו שהביאה בזמנו את הרייקי לארץ, תמיד אמרה לי שאני חייבת לטפל. באמונה שלי היה סיפור שטען שרק כשאני אהיה מושלמת, אוכל לטפל. עד אז, עלי להשקיע בלמידה ושיפור עצמי...
תודה לאל, באיזשהו שלב, הפנמתי שלא משנה כמה אני אתאמץ, לעולם לא אהיה מושלמת והתחלתי לטפל.
ב - 2005, אז תחום האימון בארץ היה ממש בחיתוליו, נחשפתי לאימון, למדתי והתחלתי לאמן בבית הספר שבו למדתי...
הצלחתי במה שאני עושה ושנתיים אחרי, אחרי ש"שיגעו אותי" שאני חייבת לראות את "מתחילות מחדש", ראיתי פרק אחד, ונשביתי.
אני אמנם נחשפתי לסדרה באמצע העונה השלישית, אך כמו שהיקום עובד - בסנכרון, הוא הכיר לי מישהי, שהפכה לחברה קרובה, שהקליטה את הפרקים ודרכה ראיתי את העונה השנייה והשלישית.
הצפייה בתכנית, כידוע, עירבלה לי את הנפש והרגשתי שאני חייבת להגיע לאיאנלה, מה שהביא אותי בסופו של דבר, לנסוע לצד השני של העולם כדי ללמוד אצל איאנלה ואנזאנט.
שנה של השתפשפות באנגלית ותהליכי קבלה מפרכים, כדי להצליח בסופו של דבר, להגיע ללמוד מהמאסטרית.
ביולי 2008, אחרי שכבר שלוש שנים עסקתי באימון, נסעתי לאיאנלה.
מ - 2005, כאמור, אני חיה ונושמת אימון...
היה ברור לי שהייעוד שלי הוא אימון. הנסיעה שלי לארה"ב והטירוף של ללכת כל כך רחוק עם זה, למרות המחירים הכבדים, הבהיר לי שזה לא רק הייעוד שלי שבחרתי בו, אלא הייעוד שלי שבחר בי, וזה מה שיהיה כל עוד אני חיה...
ואז, יום אחד, במסגרת ההתכנסות פנימה, התרגילים שאני עושה כבר שנים, הרצון לצאת מאזור הנוחות והמתנה שנתתי לעצמי - ליווי רוחני של אחת לחודש, שמאתגר אותי ולוקח אותי לעומקים חדשים ולטריטוריות חדשות, הבנתי!!! הבנתי שהייעוד שלי הוא בכלל לא אימון, אלא להכיר את עצמי... ולא רק שהבנתי שזה הייעוד שלי, זה לגמרי נראה לי גם הייעוד של כל אינדיבידואל בעולם הזה...
מכיוון שאנחנו ישויות רוחניות החיות בעולם פיזי, ומכיוון שקיים בנו פוטנציאל אינסופי של בריאה ויצירה, (שכידוע אנחנו מנצלים ממנו אחוזון ממש קטן), ומכיוון שזה לא הגיוני שרובנו נותנים לכל מיני רעשי רקע, לנהל את חיינו... (כמו: להיפגע מאחרים, ביקורת, סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, מה שאנשים אומרים לנו ועלינו, שיפוט וביקורת עצמית, וכו'), זה נראה לי הייעוד הכי גדול של האנושות, שכל אחד ילמד להכיר מי הוא באמת.
אנחנו מתנהלים בשגרה של כך מקטינה את הישויות שאנחנו...
אנחנו מונעים מפחד, מרגשות שמשתלטים עלינו, ממה צריך לעשות, ממה אנשים אומרים, מהדרך שהתרבות מתווה לנו, וכו'... שרובנו התנתקנו לגמרי ממה שבאמת חשוב לנו, וממה שאנחנו רוצים...
הייתי במפגש של "קהילת הג'ונגל" שלנו, שם אנחנו מתרגלים כל חודש אתגר חדש.
לאחרונה תרגלנו כתיבה יומית של מה חשוב לכל אחד מאתנו. במהלך התרגול זיהיתי קונפליקט... ראיתי שמה שחשוב לי, לא תמיד בא בהתאמה למה שאני רוצה. דוגמא: חשוב לי לשמור על התזונה שלי ואני רוצה להתקרר עם קולה, בחום הזה. או, חשוב לי ללכת כל יום, אבל בבוקר אני רוצה להתמקד במדיטציה ובכל התרגילים שאני עושה, ובערב, זה לא תמיד מתאפשר, בגלל שממש חם...
שיתפתי בקונפליקט הזה את חברי הקבוצה, והם ישר ניסו למצוא לי פתרון. הם ממש לא הבינו את העניין, שלא דרוש כאן פתרון, זה מבחינתי, חלק מההיכרות שלי עם עצמי, להבין ולהכיר את החלקים השונים שלוקחים חלק בבחירות שאנחנו עושים בחיינו.
זה היה אסימון ענק שנפל לי, שלהכיר את עצמנו, זאת העבודה האמיתית, והיא הייעוד האמיתי... ולגבי האימון, אימון זה השליחות שלי, זו דרך החיים, זה המהות, זה מי שאני, בכל תא ותא בגוף שלי...
לפני מס' שבועות נפגשתי עם חברת ילדות.
היא דיברה איתי על הייעוד שלה, שהיא כל הזמן מקבלת מסרים, שהיא צריכה לחזור אליו.
חלקתי איתה את ההשקפה החדשה שלי לגבי יעוד, ועשיתי איתה איזשהו תהליך לבדוק למה היא סיימה לפני כל כך הרבה שנים ללמוד, את מה שקראה לו היעוד שלה והיא בעצם לא עסקה בזה אפילו יום אחד בחייה, וגם היום, כשהיא מקבלת כל כך הרבה סימנים שהיא צריכה לחזור לתחום, יש לה מלא התנגדויות...
בסוף המפגש, חברה שלי החזירה אותי לאוטו שלי וכשהתכוננתי לרדת מהאוטו שלה היא אמרה לי: "תודה על האימון"...
וואו... לא באתי לאמן אותה, אלא להיפגש איתה כחברה טובה. התנצלתי על כך שבלי לשים לב, כנראה הלכנו לשם. היא אמרה: "לא, ממש אין לך על מה להתנצל, זה היה מצוין"...
בום!!! הבנתי.
זה רק חיזק לי שהיעוד האמיתי שלי הוא להכיר את עצמי והמהות שלי היא להיות מאמנת.
כאמור, אני לא מתווכחת עם המציאות, רק מושיטה לה יד, וממשיכה להתמקד בלהכיר את עצמי, ולהיות המאמנת הכי טובה שאני יכולה להיות...
מזמינה כל אחד ואחת מכם, שקוראים את הפוסט להגיב, ולשתף בתפישת ובתחושת הייעוד ו/או השליחות שלך... ובכלל, איפה הפוסט הזה פגש אותך...
אני חוזרת לממש את השליחות שלי כמאמנת, ומשקיעה להכיר את עצמי, כחלק מהגשמת הייעוד.
נשתמע בקרוב,
יעל.