לאחרונה החלטתי לצאת לחופשה קצרה של שבוע. באופן ספונטני בחרתי ברומניה.
מצאתי דיל מצוין, אני יודעת שהמחירים שם מאד זולים ועבורי... זה בכלל היה תיקון מכיוון שבשנת 89, כשצ'אושסקו עוד היה בשלטון, הייתי שם שני לילות בדרך לפסטיבל מחולות בהונגריה וזו היתה חוויה די טראומטית.
מטרת הנסיעה היתה להתנתק, לאכול טוב (מסתבר שהמסעדה הרומנית בארץ, שאני אוהבת, מכינה סטייקים, צלעות ופפנש הרבה יותר טוב מהרומניות שם), לנוח (מה שלא ממש קרה:) ) ולהתנסות... הייתה לי החלטה עוד שיצאתי מכאן שלכל הזדמנות שנקרית בדרכי, אני אומרת כן.
כך קרה שטעמתי דברים שלא ממש חשבתי שאטעם אי פעם, הגעתי למקומות שלא תכננתי להגיע ו... פגשתי אנשים שלא דמיינתי שאפגוש.
זה התחיל בחוויה משעשעת של נסיעה באוטובוס עמוס (שאין דברים כאלה בארץ)... לרגע, חשבתי שאני בהודו והאנשים נתלים על האוטובוס בכל מקום.
מעולם לא הרגשתי כל כך סרדין. מחצו אותי לגמרי, הרגליים שלי שינו את צורתן מרוב הלחץ שנשען עליהן ושלא נדבר על כך שהאוטובוס לא ממוזג ובחוץ היה קרוב לארבעים מעלות... אבל אז הופיעה הפתעה בדמות אישה קשישה, שהבינה מהשיחה שלנו בעברית שאנחנו רוצים להגיע למקום שנקרא אובור, והיא ברומנית נחרצת הודיעה לנו שהיא תיקח אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.
זה היה כל כך מצחיק לנהל שיחה שלמה ברומנית ולקבל תשובות בעברית, כשאף צד לא מבין את השפה של הצד השני אך בכל זאת יש תחושה שאנחנו ממש מבינים.
לא יאומן, לפני התחנה היעודה הגברת הקשישה התחילה לשאול אנשים מתי הם יורדים והודיעה להם שיפנו לנו את הדרך. היא הראתה לנו את המקום אותו חיפשנו ודרכנו נפרדו...
זה היה סוג של שוק מקורה. איך שנכנסנו לשוק נתקלנו במלא נעליים והסתכלנו עליהן (האמת, שחיפשנו סנדלים), הקשישה קלטה את זה ומיד משכה אותנו ולקחה אותנו לחנות מסוימת ופתחה לנו את העיניים לאזור נוסף שהחליטה ששם ראוי שנתחיל.
באחד הימים החלטנו ללכת לקניון AFI PALACE שהקים לב לבייב (שאפו ללבייב...) כמי שלא ממש חובבת קניונים ומרכזי קניות, מצאנו פנינה בתור הקניון בה היה מתחם החלקה על הקרח. למזלנו, כאשר הגענו למתחם היו שם שיעורים של ילדים ומבוגרים בכל הגילאים וזה היה פשוט תענוג לשבת שם - מעל לשעתיים, וליהנות מההופעות שהם נתנו.
עם קניות לא יצאתי משם, אך עם הרבה הנאה ורצון לבוא שוב.
כשיצאנו מהקניון ראינו שכבר די מאוחר. רצינו לחזור באוטובוס, אך הסתבר שדוכני הכרטיסים לאוטובוס סגורים (שלא כמו אצלנו, שם אין קשר עם הנהג ולא ניתן לקנות אצלו כרטיס).
ביקשנו שיגיע מדריך, כמו הקשישה שהגיעה לפני כמה ימים והתשובה לא איחרה לבוא...
באמצע צומת סואנת, כשאנחנו עומדים ברמזור לחצות את הכביש פניתי לבחור צעיר שעמד לידי. שאלתי אותו אם הוא יודע איך אני מגיעה מכאן לאוניברסיטה, שנמצאת ליד המלון בו שהיתי.
הבחור היה מקסים והתחיל להסביר לי מה האופציות ואז הוא אמר שהוא נוסע לכיוון והוא ילווה אותנו. בקיצור... הוא לקח אותנו לרכבת התחתית, נסע אתנו לתחנה שבה היינו צריכים להחליף רכבת וחיכה אתנו לרכבת הבאה. בינתיים, היתה לנו שיחה מרתקת, שכנראה היתה מתמשכת אל תוך הלילה אם הבחור לא היה צריך לטוס תוך 8 שעות לחופשה באנטליה.
מרוצים סיימנו את היום בלעדיו בקונדיטוריה נחמדה, מאושרים מהטעם המתוק של העוגה שהמשיך את המתיקות של היום.
באחד הימים החלטנו ללכת לבקר בשוק הסיני. אני עוד זוכרת את הציפייה שהייתה לי כשנסעתי לקניון הסיני בחיפה (פשוט מתה על אוכל סיני) ולאכזבתי גיליתי שאין שם כלום, פרט לכמה חנויות ריקות שמשוועות לקונים. חשבנו שאולי ברומניה השוק קצת שונה... למרבה ההפתעה... הוא שונה מאד...
מדובר במתחם עצום של מלא האנגרים, כולם מלאים בכל טוב (אין דבר שאפשר לדמיין ולא קיים שם), בשפע של צבעים ואפשרויות...
נסענו לשוק, שנמצא באמצע שום מקום, במונית ותהיתי איך נמצא מונית כשנרצה לחזור.
בילינו לא מעט שעות בשוק הסיני, היה חם נורא והפיטביט שלי הורה שהלכנו קרוב ל - 8 קילומטר בתוך השוק (אמרתי שהוא ענק. לא?). אחר הצהריים החלטנו ללכת לאכול ולחזור למלון.
יצאנו לחום הכבד וחיפשנו מונית...
מלא אנשים חיכו למוניות והבנו שהסיכוי יותר גדול לימס מהחום מאשר לעלות על מונית. הלכנו למקום אחר.
עברנו מאוטו צהוב לאוטו צהוב אחר, ניסינו את כל מה שהיה בסביבה עד שראינו מונית עם נהג בפנים ובחורה שעומדת בחוץ. חשבנו שהיא הרגע הגיעה לכאן במונית ושמחנו על ההזדמנות לחזור עם המונית העירה. מסתבר שטעינו...
הבחורה אמרה שהיא שכרה את המונית. ביקשנו מהנהג שיצור קשר עם התחנה ויזמין לנו מונית אחרת, הוא לא ממש הבין אותנו והבחורה, שדיברה אנגלית, הסבירה לנו שזה בלתי אפשרי.
נואשים הלכנו לשבת בצל... ואז, הבחורה קראה לנו פתאום ואמרה שאם לא אכפת לנו לחכות עשר דקות, היא חוזרת עם המונית לעיר ונוכל להצטרף אליה....
שמחנו על ההצעה ולמרות שזה היה הרבה מעבר לעשר דקות, ראינו בה את המושיע...
כשהיא חזרה למונית וקראה לנו להצטרף, נכנסנו בשמחה ל"סאונה" שהייתה בפנים, מותשים ומכוונני מטרה להגיע למסעדה טובה ומשם למלון.
במהלך הדרך, הבחורה שנראתה קשוחה ורצינית בהתחלה, התחילה לשוחח איתי. היא סיפרה לי שהיא עורכת דין ושיש לה לקוחות מישראל שרוצים לקבל אזרחות רומנית.
היא נתנה לי כרטיס ביקור וגם אני נתתי לה (זוכרים, לומר כן להזדמנויות)... כמובן שהכרטיס שלי בעברית, אך אמרתי לה שהיא יכולה להיכנס לאתר שלי, שם תמצא חומרים באנגלית.
באותו ערב, קיבלתי הודעה דרך האתר, על ההתרגשות שלה לקרוא על מה שאני עושה ועל הרצון שלה להיפגש אתנו שוב (אגב, בינתיים נולדו עוד כמה רעיונות לשיתופי פעולה).
מכיוון שזה היה כבר בסוף שבוע והיא הייתה מתוכננת לנסוע להרים (אותו אזור מקסים שטיילנו בו כמה ימים לפני), היא הציעה שניפגש ביום שני בערב.
כתבתי לה שאנחנו טסים בלילה של יום שני והרי צריך להיות בשדה התעופה כמה שעות לפני, כך שלא נראה לי שזה יסתדר ואמרתי שאשמח אם היא תוכל לקחת הפסקה ולהיפגש אתנו לארוחת צהריים.
היא נדלקה על הרעיון וקבענו...
הבחורה המדהימה הזמינה אותנו למסעדה אותנטית (כפי שביקשנו), אירחה אותנו כיד המלך ולא נתנה לנו לשלם אגורה, לאחר מכן היא נסעה אתנו לפארק מקסים ולקחה אותנו לקניון חדש שעוד לא ביקרה בו וממש רצתה לעשות את זה אתנו (ואנחנו ממש שמחנו כי היו חסרות לי שתי מתנות לאחייניות המדהימות שלי). בקיצור, הסתבר שהיא לקחה יום חופש והקדישה אותו לכיף שלנו... זה היה אירוח מכל הלב...
ביום המקסים שבילינו הסתבר לנו גם שאותה בחורה קנתה ביוני לפני שנה טיול מאורגן לארץ, שלצערה התבטל בעקבות מלחמת צוק איתן.
אין ספק שהפגישה אתנו סגרה לה מעגל ואולי פתחה לה מעגל חדש, עם תשוקה לבוא לכאן. מלבד לרעיונות של שיתופי פעולה עסקיים, קבענו לנסוע יחד בשנה הבאה לספרד ואין ספק שהנסיעה הזו במונית ללא המזגן הייתה נקודת התחלה לידידות מופלאה...
ההזדמנויות קיימות בכל מקום ובכל זמן, התפקיד שלנו זה להגיד כן, כדי שתהיה לנו אפשרות לזהות אותן...
נשתמע בקרוב,
יעל