"אפטר פארטי"

ימים מוזרים עוברים עלי ועדיין לא ברור לי מה המסר שלהם אלי.

עד לפני עשרים וכמה שנים, יום ההולדת היה עבורי יום לא כייפי במיוחד. זה היה יום של חשבון נפש, שהתמקד בעיקר במה שלא הגעתי אליו ולא במה שכן. באיזשהו שלב, שיניתי גישה. הבנתי שיום ההולדת זה יום של הכרת תודה. הכרת תודה על כך שהגעתי עד הלום, על מה שאני עושה, על מי שאני ועל מה שיש לי... וזה יום שמסמל את זה שהייתי נחוצה לעולם הזה ולכן באתי לכאן...

מאז... כל יום הולדת הוא חגיגה...

אז ככה, התחלתי את היום עם טלפון מאחי בשש וחצי בבוקר, אז עוד הטלפון שלי עבד נורמלי. באמצע השיחה, הטלפון שלי "מת" ועברנו לטלפון אחר. אחרי שעה בערך, הטלפון שלי התעורר לחיים ואז גיליתי, שכל אנשי הקשר שלי נמחקו...

פעם הייתי מתעצבנת מכאלה דברים, במיוחד שיש לי בטלפון המון חברי קהילה, לקוחות, ספקים וכמובן חברים. הפעם, ראיתי את זה כניקיון... ידעתי שמי שצריך להיות בחיים שלי, יחזור אלי, גם אם לי אין את המספר... וזה עבד!!! קיבלתי הרבה טלפונים וואטסאפים שעזרו לי לשחזר את אנשי הקשר שנמצאים בטלפון.

בזמן שהטלפון "מת", היה לי קצת זמן לגלוש בפייסבוק. זה היה מדהים לראות על הבוקר מעל ל - 80 ברכות ואני עונה לכל אחת מהברכות באופן אישי... כך שהיתה לי תעסוקה רבה... :).

בעשר בבוקר, הייתי צריכה לצאת לבדיקת מאמץ שנקבעה לי.

יצאתי לבדיקת המאמץ בידיעה שאחר כך הולכים לחגוג... אבל... אמרנו, ימים מוזרים עוברים עלי...

זה התחיל יום לפני יום ההולדת. הייתי בפגישות, שהיו ממש טובות, אך משהו כנראה השפיע עלי אנרגטית והתחיל לי כאב גרון מטורף.

עם סיום הפגישות, הלכתי לניחום אבלים וכאב הגרון לא הרפה... שתיתי מלא מים קרים (לקרר את הגרון), אך זה לא ממש השפיע.
בהמשך נפגשתי עם חברה, לחגיגת טרום יום הולדת. ישבנו בבית קפה שנהננו בו בעבר, אך האוכל הפעם לא היה משהו, וכאב הגרון התגבר...

נסעתי לבדיקת המאמץ שעברה בקלות ובמהירות, אך מישהו חנה באדום לבן וחסם את היציאה מהחניה.

לאט לאט התקבצו קרוב לעשרה אנשים שרצו לצאת מהחניון, אך זה לא התאפשר. הזמינו משטרה ופיקוח עירוני, שלא איתרו את הנהג (זה היה באזור תחנת הרכבת ברחובות, וכנראה שהאדם נסע ברכבת), וכך במשך מעל לשעתיים, היינו תקועים, עד שנמצא פתרון.

הגענו כבר לאחר הצהריים. מורעבים קמעה, הלכנו למסעדה וזו בעצם הייתה ה"חגיגה" הלא חגיגית, כיוון שהשפעת כבר הקימה את ביתה הזמני אצלי ועלה לי החום, יש לי המון טלפונים לחזור אליהם - אך אני בקושי מסוגלת לדבר ובעיקר... אני לא ממש מבינה מה הסיפור של היום הזה...

גם למחרת הסאגה המשיכה, כאשר נאלצתי לוותר על סדנה שנרשמתי אליה חודש מראש ועל ארוחת צהריים חגיגית עם חברות, לכבוד יום הולדתי. חשבתי שאנצל את היום לעבודה, אך לא הייתי מסוגלת. פשוט ישנתי...

תובנה אחת הייתה לי וזה, שבא לי לנסוע לבד לאגם בלד שבסלובניה, לעשות מדיטציה במקום קסום זה, ולהתחבר לעצמי מחדש... כי הרי ידוע, שדברים קורים לא סתם, ואם החיים מסמנים לי שיצאתי מאיזון (כל מה שתכננתי פשוט השתבש), אז זה הזמן לאתחל את המערכת מחדש... (חוץ מזה שבבלד יש את הפיצה ועוגת הקרמשניט, הכי טובות בעולם!!!).

חזרתי הביתה ומיד "התלבשתי" על הפייסבוק, הקדשתי כמה שעות לענות על עוד כמה עשרות ברכות מתוך המאות שהגיעו... ו...

חיפשתי טיסה ומלון באגם בלד.

זה לא ממש עבד!!!

המלון שאני רוצה, שנמצא ממש על שפת האגם, נמצא בתפוסה מלאה ברוב התאריכים שרציתי והמחירים בשמיים... גם הטיסות שהיו כביכול במחיר שפוי, לא התאימו לתאריכים ולאורך השהייה שלי ולכן זה ייאלץ להידחות... עם זאת, למדתי לחפש את התשובות בין לבין... יש חוק אוניברסלי שנקרא חוק הקוטביות. הוא מדבר על כך שבין שני קצוות של כל דבר, יש אינספור אפשרויות... לדוגמא: אנחנו נוטים להגדיר הרבה מאד דברים בהתאם לניגודיות שלהם. למשל: עצב - שמחה. גבוה - נמוך. טוב - רע. אוהב - שונא. פחד - ביטחון וכו'....

אך בין כל שני קצוות כאלה, יש אינספור אפשרויות שכנראה, רוב הזמן, אנחנו לא מודעים אליהן... אותו דבר כאשר אנחנו מחפשים תשובה למשהו. התשובה שלי להתחבר לעצמי הייתה לנסוע לבלד, אך זה לא עובד כרגע... זה הזמן לחפש תשובות אחרות.

אז, אני לא יודעת למה נמחקו לי כל אנשי הקשר בטלפון ולמה תפסה אותי שפעת קיצונית שכבר ארבעה ימים "מנהלת את חיי", ולמה כל תכניות יום הולדתי התבטלו, איך קרה שלא הכנתי, כהרגלי ביום ההולדת, לוח חזון לשנה החדשה ואפילו למה המסע הפנימי באגם בלד, לא יצא עכשיו לפועל....

אבל אני יודעת מה למדתי מכל זה:

למדתי לשחרר שליטה - ולתת לדברים לקרות כפי שהם צריכים לקרות, בלי לשפוט אותם.

למדתי שלפעמים היקום עוזר לנו להבין מי צריך להיות בחיים שלנו ומי לא.

למדתי כמה חשוב זה לסמוך על החוכמה האינסופית של היקום וכמה זה גוזל אנרגיה להיאבק עם מה שממילא אין לנו שליטה עליו.

למדתי שיש לי אטצ'מנט לתאריך הלידה שלי, אבל בסך הכל, כל יום הוא סיבה לחגיגה.

למדתי שכמות הברכות העצומה שקיבלתי בטלפון, ווטסאפ, מייל ופייסבוק, משקפת לי בכמה אנשים נגעתי בחיי, וזה מרגש אותי...

למדתי כמה טרוויאלי זה להגיד העיקר הבריאות, אך כמה חשוב להעריך כל יום את הבריאות שלנו ולשמור עליה.

למדתי שלפעמים פשוט כדאי לאפשר לעצמנו לעצור הכל, ולנוח... וכשלא עושים זאת מספיק, הגוף דורש את זה.

למדתי שללכת עם השינוי בתוכנית, במקום להתנגד לו, מקל על החיים בכל רובד - פיזי, רגשי, מנטלי ורוחני.

למדתי שגם אם עדיין אני לא ממש מבינה את כל מוזרות הימים האחרונים, הכל בסדר...

ו... שזה שהשבוע לא הייתה חגיגה... לא אומר שבשבוע הבא לא תהיה... (השבועיים הבאים מלאים בכייפים).

זהו, חוזרת לנוח...

נשתמע בקרוב.

יעל