אריק אינשטיין ז"ל, כתב בשירו המופלא:
"אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה, אז יבואו כבר כולם"...
והדרך של כל אחד מאתנו, שרוצה לעשות שינוי בעולם, היא לשנות את עצמנו... להוות דוגמא אישית, ולעשות כמיטב יכולתנו בכל רגע נתון.
כשאנחנו עושים את זה, העולם משתנה.
נכון, זה לא עושה מהפך וגם לא מרגיש כ"משנה את העולם", אך ברגע שאנחנו משתנים, אנחנו יוצרים אדוות סביבנו, והאדוות האלה ממשיכות להכות גלים, ובכך לשנות את העולם.
זה כמו שנזרוק אבן לאוקיינוס. ברדיוס הקטן, סביב המקום בו האבן נפלה, נראה את האדוות. אך ברגע שהייתה תנועה באוקיינוס, היא השפיעה על האוקיינוס כולו, גם אם אנחנו לא מסוגלים לראות זאת.
שינוי הוא תהליך שלוקח זמן וגם אם אנחנו לא מסוגלים לראות את השינוי מיד, זה לא אומר שהוא לא קורה...
(אני תמיד מדמיינת שעון. מחוג השניות זז בכל שניה תזוזה מזערית. אך אם נמשיך את קו המחוג שזז לאורך קילומטרים, נראה איך שהבדל של שניה, לוקח אותנו למקום אחר לגמרי)...
השבוע, באחד הבקרים הכי עמוסים שלי, כשאני מתארגנת לצאת לפגישות אימון, קיבלתי שיחת טלפון.
עניתי, ואיזו בחורה שאני לא מכירה, אמרה שהתקשרה בקשר לאחד המוצרים שלי והתחילה לספר לי על מה שהיא עושה...
שאלתי, עם מי אני מדברת - מי זו "אני", שזה כל מה שהיא אמרה לי על עצמה... והבחורה "התפוצצה"...
האמת, שכשאנשים מתקשרים ושוכחים להציג את עצמם, אני תמיד מבקשת לדעת עם מי אני מדברת.
מעבר לזה שזה נראה לי לגיטימי, זה גם הופך את השיחה לאישית יותר.
במקרה הזה, גם היה לי חשוב לומר לאותה בחורה, (וכן, לפנות אליה בשמה), שכדי שאוכל להיות במאה אחוז איתה, אשמח לחזור אליה אחר הצהריים, כי עכשיו אני קצת ממהרת ואין לי יותר מכמה דקות לדבר.
בכל אופן, הבחורה כאמור "התפוצצה" והתחילה לחנך אותי, שאם היתה לי סבלנות, היא היתה מגיעה לזה... ועוד כהנה וכהנה דברים לא רלוונטים.
האמת, לא כיף להתחיל ככה את הבוקר...
לא כיף לפגוש על הבוקר אנשים שכנראה לא טוב להם עם עצמם והם משליכים את זה עליך. לא כיף להתחיל את היום באנרגיה של כעס (גם אם זה לא הכעס שלי), והכי לא כיף זו ההבנה שלרוב אנחנו לומדים את השיעורים שאנחנו צריכים, דווקא ממצבים לא נעימים...
זה לא שהשיחה הזו השאירה עלי כזה חותם, גרמה לי לא להאמין בעצמי, או לחשוב שטעיתי, אבל, בכל זאת, זו גם לא תחושה נעימה.
אבל... יש לי כלים... וזו הסיבה שבעצם החלטתי לחלוק אתך את הסיפור הזה... לדבר על הכלים שיש לי ועל מה שלמדתי מכל הסיטואציה הזאת.
דון מיגל רואיס, בספרו המופלא "ארבע ההסכמות" מדבר על כך ששום דבר בחיים הוא לא אישי. העובדה שאותה גברת "התנפלה" עלי ואמרה לי דברים הזויים, לא באמת קשור אלי. בטח לא ברמה האישית, אך כנראה גם לא ברמה הציבורית - כלומר, בפרשנות שלה של מי שאני, בעקבות זה שהיא אולי קראה מיילים שלי, ראתה סרטון שלי וכד'...
אין לי מושג על איזה "כפתור" לחצתי עם השאלה: "מי זאת אני, עם מי אני מדברת", אך ברור שהתגובה הייתה חסרת כל פרופורציה לשאלה.
מכיוון שחשוב לי ללכת לאימון "נקיה" ובלי לקחת את האנרגיה שהושלכה עלי בעקבות השיחה, השתמשתי בכמה כלים:
1. דיברתי עם עצמי. זה לא קשור אלי. זה קשור לסיפור שאולי יש לה בראש בקשר אלי, אך אני לא חלק מהדרמה.
2. אני ממש שמחה שלא הגענו לדבר על המוצר, כיוון שאני ממש לא רוצה את אותה גברת כלקוחה. להקיף את עצמי באנשים שכיף לי איתם ושאשמח לשוחח איתם גם בעתיד, הרבה יותר חשוב לי מעוד מכירה. (הרבה מאד מהלקוחות שלי, שמעולם לא ראיתי, יצא שדיברנו בטלפון וזה תמיד כיף להתעדכן, או שפגשתי בכנסים ופנו אלי, וזה כיף גדול. זה לא מה שהרגשתי מאותה גברת).
3. גייסתי את שיטת הו'אופונופונו, כדי לא להשאיר שום מטען מהאנרגיה הזו בחיי, ואמרתי בליבי: אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך, ותודה, ושחררתי אותה לדרכה, בשמחה.
4. שאלתי את עצמי מה היה טוב בסיטואציה... והבנתי, שמה שהיה טוב זה שזה נגמר מהר... מי שרוצה לנהל עם עצמו מונולוג, לא צריך לעשות את זה איתי. אם אין כוונה לתקשר בשיחה וליצור אינטראקציה (אגב, התגובה לשאלה שלי הוכיחה את זה מעל לכל ספק), חבל על הזמן שלי.
5. שאלתי את עצמי אם היה משהו שיכולתי לעשות אחרת... והתשובה הייתה כן. יכולתי לא לענות לטלפון. אך מכיוון שעניתי, ואת זה אני לא יכולה לשנות, ניסיתי לבדוק מה לא היה בסדר ואיך שלא הסתכלתי על הדברים, עדיין נראה לי לגיטימי לברר עם מי אני מדברת...
ומה למדתי מכל זה:
1. שאנשים רואים את הגיבנת של אחרים ואין להם שום מושג לגבי הגיבנת של עצמם, אלא אם הם מוכנים לעשות עבודה, ולהסתכל במראה לפעמים. אני מוכנה להסתכל במראה.
2. האחריות שלי היא לקבוע את הגבולות שלי. אם אין לי זמן כרגע לשיחות של יותר מכמה דקות, להבהיר את זה במשפט הראשון, או לא לענות לטלפון.
3. אני רוצה סביבי את האנשים שאני רוצה, שנעים לי וכיף לי איתם, ולא אנשים שלא נעים לי איתם, וכסף (היא הרי רצתה להתעניין במוצר מסוים), לא משנה את הרצון הזה שלי.
4. אף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש רע, או לא בסדר, אלא אם אני מתנדבת לתת לו את הכוח הזה, ואני לא!!!
5. חשוב! חשוב! חשוב! להשרות את עצמנו בחברה של אנשים, ספרים, תכנים וידע שמתאים והולם למי ולמה שאנחנו רוצים להיות וכל מה שלא בה בהתאמה לזה... לשחרר באהבה...
6. לשים דגש על הרגעים היפים... ויש הרבה כאלה בחיים...
7. להתמקד במה שחשוב. בשיעור שלמדתי, ולא בסיטואציה שהביאה ללמידת השיעור.
8. למדתי שיעור באהבה עצמית - שעזר לי לשמור על המרכז של עצמי, ולא להתערער רגשית בגלל ביקורת שמישהו היפנה אלי.
אז זה מה שעבר עלי השבוע... (בקטנה)...
9. שיטת הו'אופונופונו אומרת שכל מה שנמצא בחיינו, הוא באחריות שלנו. זה מאד דומה לאמונה שלי שאני כל הזמן חוזרת עליה, שיש לנו מערכת יחסים אחת בחיים, עם עצמנו, וכל השאר הן השתקפויות של זו.
10. אם הייתי יכולה להציע לך רק דבר אחד לאמץ לחייך, זה היה הדבר: לא לתת לאף אחד, לאף אחד, ולא משנה מה הסיפור שלו, אם הוא קם על צד שמאל הבוקר, יש לו בעיות בזוגיות, בכסף, או בכל דבר אחר... להפוך אותך להיות שק האגרוף שלו. וחשוב לי להדגיש את זה. שום סיטואציה או נסיבה שבעולם, לא מצדיקה להפוך את עצמנו לשק אגרוף.
אז אם אותה גברת הגיעה באותו בוקר לחיי, כנראה שאיכשהו משכתי אותה אלי. לא באופן מודע. לא מתוך כוונה, אך מתוך איזשהו מקום בתוכי, שכנראה היה זקוק לריפוי, לצמיחה, או ל"מבחן מעשי" שיבחן איך אני משתמשת בכלים שיש לי. זה לא משנה מה הסיבה שדברים מגיעים לחיינו, משנה מה אנחנו עושים איתם, ובעיקר, מה אנחנו מוכנים ללמוד על עצמנו...
אז אם נחזור לרגע לאריק אינשטיין ז"ל ולשיר, אני ואתה נוכל לשנות את העולם, בכך שנהיה מוכנים לשנות את עצמנו...
מזמינה אותך גם לשתף באילו סיטואציות (הזויות יותר או פחות) נתקלת לאחרונה ומה למדת מהן, בעיקר על עצמך...
המשך יום מבורך,
נשתמע בקרוב...