אליפות!!!

במוצאי שבת האחרונה, שלא כמנהגי, אחרי יום גדוש חוויות, חשתי תשוקה עזה לשתף את אחת התובנות הגדולות שהיו לי, בבלוג שלי.

במשך שעתיים ישבתי וכתבתי פוסט מושקע, אותנטי ומאד אישי.

רציתי לצרף אליו וידאו של מסיבת סיום הלימודים שלי בארה"ב (זה כמובן היה קשור לתוכן), לקחתי דיסק חיצוני שעליו היה שמור הסרטון המתורגם לעברית, הדיסק נגע בעכבר וכשבאתי להזיז אותו, במחי יד כל העבודה שעשיתי נמחקה...
בהתחלה חשבתי לשחזר את הפוסט, אך מהר מאד הבנתי שזה לא ילך... כשהתשוקה מביאה אותך לחלוק משהו, אי אפשר לשחזר את זה שוב... הבנתי, שכנראה זה לא היה הזמן או המקום...

בכל זאת, אני רוצה לשתף אותך כאן ועכשיו בחלק מהתובנה שהייתה לי.

אז הפעם, בניגוד לפוסט הקודם, אני אתחיל מהסוף להתחלה.... הבנתי שאני אלופת עולם!!! או לפחות אלופת העולם שלי.
לא! ממש לא קיבלתי איזשהו שגעון גדלות, בטח לא הפכתי למתנשאת, אני לא התחלתי לעוף על עצמי (למרות שאין רע בלעוף על עצמנו),  ובוודאי אני לא מחכה לקבל מחיאות כפיים.... אבל אני כן רוצה להעביר מסר חשוב.

אני לא יודעת אם זה הגיע אלי בעקבות ארוחת הצהריים ההודית שהוזמנתי אליה, בה פגשתי הרבה אנשים חדשים וקצת סיפרתי את הסיפור שלי, או בעקבות תהליך מופלא של 40 יום שאני עוברת עכשיו עם Rev. Shaheera, חברתה הטובה של המורה שלי איאנלה ואנזאנט, תהליך שמחזיר אותי לפגוש ולשוחח עם עצמי, יותר מהרגיל... ואולי זה השיחות שקיימתי לאחרונה עם כמה מהמתאמנים שלי ועם לקוחות אחרים, שכל שיחה (סיפור) הראתה לי פחות או יותר את אותם הדברים אך מכיוון שונה...
פחות חשוב מה עורר את העניין, ויותר העניין עצמו.
הבנתי שהמוכנות שלי "להתאבד" על הגשמת החלומות שלי (במקרה הזה ואולי ההגשמה הכי גדולה זה הלימודים אצל איאנלה) - זה לא דבר מובן מאליו.
המוכנות להקריב כל כך הרבה כדי להגשים את החלום (פיזית, נפשית, כלכלית, לקיחת סיכונים עצומים, נסיעה כל חודש לארה"ב במשך שנתיים - מקום שמעולם לא הייתי בו לפני כן - ומבלי שחסכתי אי פעם כסף לכך, ההתמודדויות עם המשמעת הנוקשה, המנטליות הכל כך שונה, השפה ועוד....)... זה לא ברור מאליו.
היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני לא ממש יודעת איך עשיתי את זה... אבל אז, עבורי זה היה ברור מאליו, כי מבחינתי לא להגשים את החלום, או לעצור באמצע, לא היה בכלל אופציה.
קשה לי להעביר כאן במילים כמה קשה זה היה, ובכל זאת, אף פעם לא התייחסתי לזה כאיזשהו הישג מיוחד.
גם במסיבת הסיום, כאשר קיבלתי תעודת הצטיינות על אומץ, וש - 400 איש שהיו בקהל קמו והריעו לי כשקראו בשמי ואמרו שאני מישראל, לא הבנתי את העוצמה וההשראה של מה שעשיתי.

מבחינתי, כל מה שעשיתי היה לבחור ללכת אחרי החלומות שלי.

מסתבר, שזה לא ברור מאליו.

קטע מטקס ה - GRADUATION שלי, לא מתורגם

בשבועיים האחרונים יצא לי כאמור לדבר עם כמה מהמתאמנים ומהלקוחות שלי.

שאלתי אחדים מהם מהם ההישגים שלהם בחיים, (זה קרה עוד לפני שראיתי שאני אלופה). רציתי לעזור להם לראות שהם אלופים.
למרבה הפלא (וגם הצער), רובם לא ראו את ההישגים שלהם בחיים. הם לא ראו את ההישגים בגלל הנטייה שלהם (ושל רובנו) לשפוט.
לשפוט את הדברים לפי מה שאחרים יגידו או יחשבו כהישג.
לשפוט את הדברים לפי הגודל שלהם... כאילו אם הם לא המציאו את הגלגל - או משהו אחר, זה לא נחשב...
לשפוט את הדברים לפי המאמץ שהשקיעו כדי להגיע להישג.
לשפוט את הדברים לפי ההישגים שאחרים הגיעו אליהם.
ובעיקר... לשפוט את הדברים לפי מה שהם מגדירים כ"כישלונות" - הפעמים שבהם השקיעו מאמץ כדי להשיג משהו, ובסוף לא השיגו אותו.

וזו המטרה של הפוסט הזה... לבקש ממך לעצור רגע, ולהסתכל על כל הדברים שהשגת בחיים, בלי לשפוט אותם - פשוט להתענג על הניצחון ולפרגן לעצמך....
הגדרתי את עצמי כאלופת העולם (שלי) וזה תקף גם לגביך וגם לגביך.... גם את ואתה אלופים!!! רק אתם חייבים להכיר בכך.
כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו ומבינים שגם אם עוד אנשים הגיעו לאן שאנחנו הגענו, זה לא מבטל מההישג שלנו - אנחנו באופן טבעי מעלים את ההערכה העצמית שלנו, וכתגמול - גם הסביבה משקפת לנו את זה, בהערכה שהיא מרעיפה עלינו.
כאשר אנחנו מסתכלים על ההישגים שלנו - ללא שיפוט, אנחנו מבינים שגם כאשר לא הצלחנו, עצם העובדה שעשינו היא הישג - ולא כישלון, וזה נותן לנו מוטיבציה להמשיך ללמוד, להתפתח, ולצמוח....

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מטפחים מוטיבציה ועשייה ומפתחים נחישות והתמדה.
כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מתחזקים גישה חיובית לעצמנו, לעשייה שלנו ולחיים. אנחנו מכירים בעוצמה שלנו.
כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מעריכים את עצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים, מוכנים לאתגר את עצמנו, ומפתחים עמוד שידרה פנימי איתן.
כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מהווים השראה, ומאפשרים לאנשים סביבנו להכיר ולהעריך את ההישגים שלהם.

להכיר בהישגים שלנו, זה אחד הביטויים של קבלה עצמית, הערכה עצמית ואהבה עצמית.
אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא שלא משנה באיזה גיל אנחנו - כולנו זקוקים לחיזוקים, והחיזוקים הכי חזקים שאנחנו יכולים לקבל הם מעצמנו, וכאשר אנחנו מחזקים את עצמנו, כמו תמיד - זה משתקף אלינו חזרה גם דרך האחרים... כך שאנחנו מרוויחים פעמיים.

זכרו: יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו.

לסיכום:

אני מזמינה אותך לתת לעצמך מתנה. לקחת כמה דקות, לעשות רשימה של ההישגים שלך, בלי שיפוט אם זה מספיק גדול או לא, בלי שיפוט על מה שלא עבד, בלי שיפוט על כמה השקעת כדי להשיג את זה. פשוט לנשום, ולכתוב את ההישג.
אם קשה לך לעשות את זה, אני ממליצה לך לנסות לצאת מעצמך, להסתכל על עצמך בגוף שלישי ואז להסתכל על ההישגים של האדם שנמצא לפניך בעיני רוחך, ולרשום אותם.
בשלב הבא, לקחת מראה, להסתכל על עצמך, להכיר בהישגים שכתבת ולהוקיר אותך.
בשלב השלישי חשוב להתאמן על זה ולהתחיל לראות את עצמך כאלוף או אלופת העולם שלך.
זה תרגיל קטן שיש בו ערך גדול....
ואם ממש יש לך אומץ, אני מזמינה אותך לכתוב כאן למטה בתגובות, הישג אחד או יותר שגורם לך להרגיש ממש גאה בעצמך... ההישג שגורם לך להרגיש אליפות...

מחכה לשיתוף שלך.

נשתמע בקרוב,

יעל.

להזמנת ספר הדגל - המדריך לאהבה עצמית - לחצו כאן!