לפני כשבועיים החלטתי לפרגן יום כיף לאחייניות הקטנות שלי.
לקחתי שלושה ימי חופש, בהם ביליתי עם כל אחת מהן בנפרד. יום שהוא רק שלה... (ושלי... יש הרבה מה ללמוד מהקטנטנים האלה).
את היום הראשון ביליתי עם תינוקת מדהימה בת שנה, שאנחנו מכנים אותה בשם "יוגה צחוק". היא פשוט כל כך מתוקה וכבר מגיל כל כך רך היא כאילו לקחה על עצמה את התפקיד להצחיק את האנשים סביבה. היא פשוט מסתכלת עלינו ומתחילה "להתגלגל" מצחוק, ומדביקה אחריה את כולם...
לאחרונה, היא גם התחילה לעשות תנועות עם הידיים (קצת קשה לי להעביר אותן בכתב), שעל ידן היא בעצם מבקשת בסיום הצחוקים, מחיאות כפיים.
אין ספק שהפצפונת הזאת מזכירה לנו לשמור על רוח שובבות ולצחוק... מעבר לכך, היא מראה לנו איך נראה אדם (אפילו עם הוא עדיין פצפון) שאוהב ומעריך את עצמו.
הוא לא צריך להיות מושלם, בשביל להרגיש שמגיע לו, הוא פשוט צריך להיות אותנטי ולהכיר בערך עצמו מעצם קיומו.
מסקנה: שימו לב לתינוקות סביבכם, יש להם הרבה תזכורות להעביר לכם...
את היום השני ביליתי עם דרדסית שעוד מעט תהיה בת ארבע. התחלנו את היום בחנות שיש בה צעצועים, חומרי יצירה וכל מיני "קשקושים" שילדים אוהבים.
אחרי שבמשך שעה ארוכה סרקנו את כל הדברים בחנות, הדרדסית בחרה בדף מדבקות של מלא סמיילים גדולים. זה הפתיע אותי... הוצע לה כל טוב והיא בחרה במשהו צנוע כל כך.
מסקנות: כנראה שגם ילדים אוהבים לראות סביבם אנשים מחייכים, אפילו עם זה בדמות על מדבקה.
לא תג המחיר קובע את מידת האושר שאתה יכול לגרום לאדם כשאתה נותן לו משהו (גם אם זה לעצמך).
לפעמים (ואולי לרוב), לדברים הקטנים שיש אפקט הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מייחסים להם.
איך עם הגיל, הקריטריונים שלנו לבחירת דבר מה משתנים, ולא תמיד הקריטריונים החדשים שהצבנו, גורמים לנו להרגיש מאושרים.
(מחשבות, ציפיות, פרשנויות של דברים שגורמים לנו לבחור כך או אחרת, במקום להתחבר ללב ולמה שעושה לנו שמח).
אחרי מתנה וגלידה, החלטנו לנסוע לנמל - יש שם גן משחקים ענק, יש ים - כמובן, ויש מלא מקומות שאפשר לאכול בהם...
ועם חברה טובה, מה צריך יותר?
הגענו לגן המשחקים והתחלנו במתקנים שהם LIGHT, מוכרים, לא "מפחידים" או מאתגרים ופשוט מהנים.
בהמשך, עברנו לצד השני, שם היה מתקן ענק אליו מחוברות כל מיני מגלשות, בכל מיני גדלים וצורות, גשרים למעבר, בגבהים שונים וסולמות מסוגים שונים. התחלנו במגלשה בינונית... לא קטנה מדי, אך לא ממש גדולה. הסולם שהיה בנוי אחרת ממה שהדרדסית הייתה רגילה, היה קצת מאתגר עבורה (מנטלית, לא פיזית), אך היא התגברה על האתגר ונהנתה להתגלש. אחרי הראשונה אתגרתי את הילדונת לעלות למגלשה הבאה, שהייתה הרבה יותר גבוהה. היא עלתה, התיישבה למעלה, הסתכלה במבט מבוהל על העולם שמתחת והחליטה לרדת. היא עברה למגלשה אחרת, פחות מפחידה, וכשירדה למטה הכריזה שעכשיו היא הולכת למגלשה הזאת... בזאת, היא התכוונה למגלשה של הילדים הקטנים, עליה דילגנו מראש.
לא רציתי שהיא תעשה את זה (אני לא בעד לחזור אחורה ובטח לא לברוח מאתגרים), אך גם לא רציתי להתעמת איתה על זה, הרי מראש זה יום הכיף שלנו ובכלל, אני בעד דרך אחרת. הצעתי לה שבמקום להתגלש במגלשה של הקטנים, היא תשתמש בה כסולם ודרך הגשר תעבור הלאה, למגלשות הגבוהות יותר.
עודדתי אותה שוב לעלות למגלשה הגבוהה ממנה היא בחרה לרדת כמה דקות לפני. היא הסכימה בהססנות, כשישבה למעלה, היא רצתה שוב לסגת ואני עודדתי אותה להישאר.
מכיוון שזו הייתה מגלשה באמת גבוהה, לא יכולתי להחזיק לה את היד או משהו כזה. היא הייתה לבד, אך אני עמדתי במקום שהיא רואה אותי ושככל שהיא תתקדם בגלישה, היא תתקרב אלי. עודדתי אותה לרדת לאט לאט, היא התחילה, ורצתה מיד לסגת ואז נקטתי בפעולה שונה...
אמרתי לה שתחזור על כל מה שאני אומרת... והתחלתי: "אני חזקה", והיא אחרי, "אני גיבורה", והיא אחרי, "אני יכולה", והיא אחרי, "אני מצליחה" והיא ממשיכה אחרי...
דיברתי עם חיוך אך בטון סמכותי ששם סימן קריאה בסוף כל משפט... והיא, אחרי...
כך היא התחילה לרדת במגלשה. באיזשהו שלב עצרתי אותה וביקשתי שתסתכל אחורה, על הדרך שעברה ואז, המשכנו בהצהרות... כמובן שהיא סיימה את המסלול המפותל של המגלשה הארוכה, וכצפוי, עלתה עליה עוד פעם, הפעם בביטחון ובשמחה... מכאן, כל המתקנים כבר היו "קטנים" עליה והיא הרגישה גאווה עצומה, וכמובן, שכך גם אני.
המשכנו את היום בים, באכילה בחוץ, וחזרנו הביתה מלאי אנרגיות, למרות החום, האנרגיה שהוצאנו וההליכה הרבה (הופתעתי לגלות שהלכנו כששה קילומטר והדרדסית לא התלוננה או אמרה שזה קשה לה).
כמובן, שבהמשך היא סיפרה בגאווה לכולם על ההישג שלה, היא שיתפה בהצהרות שאמרה, הראתה לכולם את התמונות שצילמנו והעיניים שלה ממשיכות לנצוץ כשהיא מדברת על זה.
מסקנות: חשוב לעזור לילדים להאמין בעצמם, וזה מתחיל בכך שאנחנו נאמין בהם.
כדאי לאתגר אותם ובו זמנית לתמוך בהם, שיראו כמה המם מסוגלים. זה תורם לערך העצמי שלהם.
ביטחון עצמי הוא כמו שריר, צריך לעבוד עליו בשביל לחזק אותו.
התפקיד שלנו הוא לתת לאחרים (ולא משנה באיזה גיל) כלים שיעזרו להם לגדול, ולא לעשות להם את העבודה ולאפשר להם להישאר קטנים.
הצהרות חיוביות שעוזרות לגלות את העוצמה שבנו הוא כלי שחשוב לנו, כמבוגרים, לזכור ולהשתמש בו, על מנת שנוכל לגייס את הכוח להתקדם במקום להיכנע לפחדים שלנו.
הגיע יום הכיף השלישי עם המתוקה הגדולה שמסיימת בימים אלה גן חובה. הילדה המדהימה הזאת ומלאת האור, לימדה אותי שיעור מעלף...
איתה לא יצאתי החוצה מכיוון שבערב שלפני היא נפלה על הגב, דבר שיצר שטף דם גדול ומגבלה בתנועה. העברנו יום של כיף בבית, בו היה לנו הזדמנות לשוחח, לכתוב ספרון - (כן, היא כתבה ספרון ועיצבה אותו, ממש כמו אלה שיש בגן), ולעשות דברים של כיף. אחד הדברים שהמתוקונת המדהימה הזאת אמרה לי ושהולך איתי מאותו היום הוא זה: "את יודעת יעל, כשאני יושבת בשקט, הלב שלי מדבר אלי"... וואו... איזו תובנה... זה לא משהו ששומעים כל יום...
זה כל כך מקסים... אנחנו המבוגרים שרוצים להתחבר ללב שלנו, משקיעים במדיטציה, בתרגילי נשימה, בניסיונות חוזרים ונשנים להשקיט את המחשבות ואת כל הרעש הזה שאפשרנו לו להיכנס לחיינו, כדי לפתוח את הגישה לדבר הטבעי, הנהדר והנגיש עבורנו - מידע מהלב שלנו.
ילדה כל כך צעירה זיהתה את העוצמה הקיימת בלהקשיב ללב, ואנחנו, המבוגרים, אימצנו לחיינו מנגנונים של פעולה שמרחיקים אותנו מעצמנו, שמלמדים אותנו לא לסמוך על עצמנו, "להתאים" את עצמנו, לרצות אחרים, ו... להיות "שמשים של האגו".
מסקנה: צריך לדבר יותר עם הילדים. יש להם מידע חשוב עבורנו...
הסתיימו שלושת ימי הכיף.
היה לי עונג רב לבלות עם כל אחת מהילדות מחוץ למסגרת ההתנהלות היומית וסדר היום השגרתי והתובעני. יצאתי מלאת תובנות ומסקנות, למדתי על עצמי עוד, דרכן.
אהבתי את עצמי על הדרך בה עזרתי לכל אחת מהן לגלות את העוצמה שבתוכה, להאמין בעצמה, ולעשות... התחברנו לצחוק מכל הלב, ובעיקר, למהות....
למהות שלה, למהות שלי, למהות שלנו כבני אנוש, למהות של היקום המדהים הזה, לרוח - שהיא המהות, ולכל הדברים הקטנים שנתתי להם תשומת לב מיוחדת בימים האלה, שיוצרים חוויות של עוצמה ואושר.
רוצים להתחבר לעצמכם? קחו איזה ילד וצאו איתו מהשגרה.... ובעיקר, הקשיבו... :)
שלך,
יעל